שגיא נאור

הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי ,בַּפֶּה לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת .בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כְּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת ,בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת .צַעֲצוּעֵי הָאלף-בית הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶה .גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה ,כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ .אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ
לגמגם אף -פעם לא גמגמתי. ובכל זאת בחרתי לפתוח את הבלוג שלי בקטע הזה. וגם לשים ציטוט ממנו בכותרת. למה?   ראשית, כי אני מאוד אוהב את רוני סומק. בטח אני אגיע לזה באיזה קטע עתידי, אבל לבינתיים רק אציין שהוא (ביחד עם אברהם חלפי, שגם אליו ודאי אגיע...) המשורר האהוב עליי ביותר.   שנית, כי למרות שלא גמגמתי, גם לי נתקעו פעם מלים בפה, ועדיין נתקעות לפעמים. היכולת שלי לבטא אותן החוצה בכתב תמיד היתה גדולה לאין שיעור מהיכולת לבטא אותן על פה...    בשנים האחרונות דווקא השתפרתי, הרבה בזכות שירי (נו, גם אליה אגיע...), אבל עדיין - - -  גם אני הרגשתי לא פעם כמו אותו ילד מגמגם, עם מלים שלא נאמרות מרוב אהבה או שנאה או מבוכה.   שלישית, כי יש לשירים (טובים...) תכונה (טובה...) להעביר במלים קצרות את מה שהרבה מלים יגידו במקומן.   ולבסוף, זה יופי של קטע להתחיל את הבלוג שלי, שאני מתכנן לדון בו בשירה ומוסיקה וקולנוע וספרות (תרבות, בקיצור) בשיר משובח שכזה.   אז הנה. אני מסיים בלוג ראשון. ואללה, היה יופי. היה לכם טוב כמו שהיה לי???