שגיא נאור

פורטיש, שהוא גם חבר וגם אדם חכם ומוכשר, כתב לא מזמן על החבר'ה שלו, האנשים האלה שמרימים אותו מהרצפה הקרירה, שנמצאים שם בשבילו, שאוהבים אותו קרוב קרוב. זה גרם לי לחשוב, אז וגם עכשיו, על החברים שלי, שהיו, שישנם ושיהיו, ועל כך שלמרות שלרוב זה נראה אחרת, ולמרות שלרוב אני מעדיף לראות את זה אחרת, אני בעצם איש בודד מאוד. כולנו כאלה כנראה.

"גם אם אלף חלליות ירחפו מעלי
תמיד אהיה איש בודד מאוד..."

                       (אב"מ (איש בודד מאוד), מיכה שטרית)

היו לי פעם חברים. חברי נפש כאלה, אתם יודעים. אנשים שאתה הולך איתם דרך ארוכה, שאתה רואה כל יום, שאתה מתקשר אליהם לספר להם על כל דבר חדש שקורה. עזבו מתקשר - הם תמיד שם כדי שתספר להם. הבעיה עם חברי נפש כאלה היא שהם צריכים להיות מאוד מיוחדים כדי להישאר שם איתך לתמיד.

דיברתי על זה השבוע בארוחת ערב עם אשתו של החבר הכי ותיק שלי (סיפור של כמעט עשרים שנה... ואוו!), על כל החברים הותיקים שכבר אין לי, ועל למה אנחנו מאבדים אותם - חלקם לא מתבגר בקצב שאתה מתבגר ופתאום הם הופכים להיות לא רלוונטיים. חלקם מאכזבים אותך, מפרים את אמונך, בוגדים בך. חלקם לא מוכנים להשקיע את המאמץ הדרוש כדי לטפח קשר מיוחד שכזה. חלקם לא מסתדר עם הזוגיות שלך, או הולך לאיבוד בתוך הזוגיות שלהם. אני יודע. מניסיון. חוויתי את כולם.

ואתה, גם אתה אשם. אתה הופך מילד מפוחד שנזרק לתוך החיים לגבר מגובש, מצליח, נשוי, אבא. אתה מקיף את עצמך במעגלים של משפחה ועבודה, שאיפות ונשיפות, ואתה מוצא שרוב החברים שלך הישנים נשארו מחוץ למעגל. ולמרות שאתה מוקף בחברים חדשים, שנמצאים איתך בכל מקום, שאוהבים אותך, אתה מרגיש רוב הזמן בודד, בודד מאוד.

כי כשמשהו קורה, אין אף אחד שאתה רוצה להרים אליו טלפון. כי כשרע לך, אתה זה שתמיד מנחם את עצמך, מרים את עצמך מהקשרים. אין אף אחד שבא לך ללכת לשתות איתו איזה דרינק כמו פעם. אין מי שמעלה לך חיוך על הפנים (חוץ מהילד שלך, שעושה לך את זה כל בוקר וכל ערב, והאשה שאתה אוהב). אתה נסגר לתוך עצמך, כשטוב לך נורא וכשרע. לפעמים פותח דלת להכניס לעולמך מישהו לרגע קט, אבל לרוב אתה פשוט סגור שם עם עצמך.

אדם בתוך עצמו הוא גר,
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר.
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל, אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.

                 (אדם בתוך עצמו, שלום חנוך)

זה אולי ייראה קצת מוזר למי שמסתכל בחוץ כל הפוסט הזה. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני בודד או לא חברותי. ובכל זאת, נדמה שככל שמתרבים החברים, כך המשקל הסגולי שלהם בחיים שלי קטן יותר ביחס לעבר. יש המון אנשים סביבי שאני מעריך, שאני נהנה לדבר איתם, שאני נהנה לשמוע אותם מדברים. ובכל זאת קשה לי להאמין שתיווצר אצלי שוב רמה של אינטימיות כזו, כמו שהייתה לי אז עם אלו שקראתי להם "חבר". 

הנה, למשל, החבר הזה שביקרתי השבוע בניו-יורק. הוא גר שם כבר כמה שנים, אנחנו בקושי מתראים, גם לא ממש מדברים באופן שוטף. ובכל-זאת עברנו כל-כך הרבה דברים ביחד, בעיקר בעבר, שתמיד תישאר האינטימיות, תמיד יישאר הקשר, האהבה. אני זוכר אותנו יושבים על הספה שלו, בחדר שלו בבית של ההורים, הוא מנגן על הגיטרה ושר את המלים שלי, שמבכות את האהבה הראשונה שלי, את האהבה של שנינו. "שיני הכאב כמעט שלא הותירו בי זכר / אומרים שהכל הזמן מרפא", ככה התחיל השיר הזה שאני יכול כמעט לשיר את הלחן שלו עשרים שנה אחרי. הזמן מרפא הכל, אבל יש דברים שאתה לא שוכח. יש חברים שנשארים תמיד, חברים מפעם.

אבל בסופו של דבר אני נשאר עם עצמי. ועם הבלוג הזה שאני מוציא אליו/עליו את כל הכעסים והפחדים והשמחות. אולי מגיע גיל שבו כולנו הופכים לאנשים בודדים. אולי זו התשובה לשאלה ב"אלינור ריגבי" - מאיפה מגיעים כל האנשים הבודדים?  הם פשוט היו כאן תמיד. מוקפים חברים תחילה, מצוידים בחברים טובים. אבל הזמן עשה את שלו. כי זה מה שזמן אמור לעשות.

וכזה אני, ממרחק של זמן ובעיניים מפוכחות – בודד. מאוד. אני מרים את עצמי מהרצפה, טופח לעצמי על השכם. מחבק את עצמי כשקר, יורד על עצמי כשמגיע לי. בסוף היום יש לי רק את עצמי, ואת התא המשפחתי הקטן והכה יקר שלי. יש המון אנשים שאין להם אפילו את זה. סטינג כתב פעם, ב"Message In A Bottle", "נראה שאני לא בודד בכך שאני בודד". אז נראה שגם אני לא בודד בכך. כולנו כאלה כנראה.  

וכנראה כשמכירים בבדידות, כשמכירים את הבדידות, כשהבדידות אינה פחד, אינה חשש, אינה סוד, דברים נפלאים יכולים לקרות, להיווצר, להיוולד ממנה. דברים נפלאים כמו שירה, כמו יצירה, כמו הפוסט הזה. כך שלמרות שאני מרגיש עכשיו יותר בודד ויותר חשוף מאי-פעם, אני מסיים את הדברים כאן בתחושה של התעלות. או שאולי זה פשוט החופש הזה, שמתחיל לתת בי את אותותיו.