שגיא נאור

המלחמה שעברה. רוצה לומר המלחמה שהייתה, בזמן עבר. וזאת בניגוד למלחמה שתהיה, בזמן עתיד. שלא לדבר על המלחמה שכעת, זמן הווה.

אתה שומע הרבה על המלחמה שעברה, ובמיוחד על המחדלים והבעיות. אתה רואה את הלקחים מיושמים בשטח, ותמה אם עד המלחמה הבאה, שנראית קרובה ומפחידה מתמיד, לא יהיו מחדלים חדשים ולקחים חדשים.

"אם אתה מקבל צו 8 עכשיו, אתה מגיע?". שמעתי את הדיון הזה מתנהל כמה פעמים במהלך המילואים הזה. השבר העמוק, שבר ערכי, מוסרי ושבר של אמון, שתקף את אנשי המילואים, קצינים וחפ"שים כאחד, הוא מדהים בעוצמתו. האבטלה בזמן המלחמה, חיילי המילואים השבויים, חוסר ההצלחה, אי האמון בהנהגה – כל אלה עולים בשיחות, שמתנהלות על-ידי המיעוט השקט בדרך-כלל, אלה שמגיעים למילואים וגם לצו 8, אלה שעושים את העבודה כדי לשמור על התחת של כולנו, אלה שעדיין מאמינים בצבא ההגנה. אם אלו שוקלים אם להגיע או לא, גם אם בסופו של דבר ביום פקודה כולם יגיעו, המצב קשה יותר ממה שחשבנו.

"אבל מה האלטרנטיבה?". גם הדיון הזה התנהל פה כמה פעמים בכל מיני פורומים. כן, אולמרט ופרץ ליצנים, אבל מה התחליף שמוצע לנו?!    לשמחתי, יותר אנשים מפחדים מנתניהו מאשר מהחיזבאללה. זה אולי אומר שנותרנו (קצת) שפויים.

אתה שומע הרבה גם על המלחמה שבדרך, על האיומים, על דרכי הפעולה, על היכולת והמוטיבציה. הייתי רוצה שמישהו יבטיח לי שזו תהיה המלחמה האחרונה. אבל כנראה שאני אעשה מילואים עד גיל 40 (לפחות) ואמשיך להתאמן למלחמה הבאה, כי במלחמה שעברה לא נראינו מוכנים, וזאת כמובן בלשון המעטה.

נ.ב.  החיילת שעבדה איתי היום בת 18 וקצת. חישבתי שאם הייתי ממש זריז, יכולתי להיות אבא שלה. עוד לא החלטתי אם זה אומר שאני ממש זקן או שהחיילים של היום פשוט זאטוטים.