שגיא נאור

לא הייתי בהופעה של משינה ביום שישי ברחוב הארבעה. דווקא שמעתי עליה בזמן, ידעתי על קיומה, לא הייתי עסוק באותו יום שישי, ובכל זאת לא הגעתי. למען האמת, אפילו די נעלבתי. זה היה כמו מסמר נוסף בארון הקבורה של להקה שסימלה עבור הדור שלי את כל היופי במוסיקה ונדמה כי מכרה את נשמתה לשטן (או לתאגידים, שכל חובב רוק'נ'רול יודע, שהם התגלמותו עלי אדמות).

פייר – משינה אף-פעם לא היו כוס התה שלי (ואני בכלל לא חסיד של תה). פרט לתקליט השלישי (שהיה מאוד קרוב לשלמות, והכיל את השיר הטוב ביותר של משינה ואחד הפחות מוכרים שלה, "שלמונזה") ולתקליט האחרון, "להתראות נעורים שלום אהבה", משינה היו יותר מדי עסוקים בלהצחיק (בעיקר את עצמם... סורי, שלומי) ובלחקות אחרים (מדנס, פיקסיז, יו ניימ איט!), ופחות מדי עסוקים בליצור מוסיקה (ודי להסתכל בהספק המרשים של יובל בנאי לאחר משינה כדי להבין את הפספוס). כך יצא שאמנם משינה נתפסת כלהקה גדולה, אבל הם לא הביאו שום חדשנות, מקוריות או מורשת לרוק הישראלי.

יחד עם זאת, באוקטובר 95, בפארק הירקון, הזלתי דמעה כשיובל בנאי שר "זה לא נגמר, זה רק הסוף" וסגר את הפלאג על "משינה" ובעצם על הילדות של הדור שלי. כל פעם שאני שומע את האלבום שתיעד את ההופעה הזו, "מכונת הזמן", עוברת בי צמרמורת. זו היתה תקופה אחרת, כולנו היינו תמימים יותר, אבל היה נדמה שבשעתיים הללו בפארק היה חשמל באוויר ואושר עלי אדמות.

האמת – אפילו השמועות על הקאמבק שימחו אותי. מה רע?   הרי כוורת עשו את זה לפניהם (ולא פעם אחת), אפילו תיסלם הספיקה להתאחד ולהתפרק שוב – אז גם להחברים של ביזונה מותר. שתים-שלוש הופעות בקיסריה, אושר גדול, קצת ג'ובות. נראה היה שמדובר בהרכב מנצח. כמו כל עם ישראל, גם אני קניתי כרטיסים, עמדתי בתור בדרך לקיסריה, וראיתי את אחת ההופעות המהוקצעות ביותר בארץ. מהוקצעת – זה כל מה שיכולתי להגיד על ההופעה בקיסריה. היה שם הכל – תאורה מדהימה, עיבודים מרהיבים, הפקה מושקעת, ובכל זאת לא היה שם כלום. הלב היה חסר, היתה הרגשה שזה לא זה. פורטיסחרוף אמרו ש"אין קץ לילדות", אבל הילדות שלי נגמרה רשמית בקיסריה 2004.

מכאן העסק רק הידרדר. שתים-שלוש הופעות הפכו עשרים-שלושים, ואז היה היכל התרבות, וועדי עובדים, שיר וחצי חדשים שהתגלו רק כבונוס לדיסק הופעה + DVD. נראה היה שמשינה הלהקה פינתה את דרכה למשינה (ע"ר), תאגיד למטרות רווח בלבד. וככל שההרגשה התגברה, כך גברה גם הסלידה. ולכן ההודעה המשמחת-לכאורה, על הופעה בחינם-לכאורה, שפותחת קמפיין סודי-לכאורה של חברת שתייה כזו או אחרת, היתה מין קש ששבר את גב הגמל, ואני החלטתי שזה הזמן לעמוד על האוזניים הקדמיות – אני להופעה הזו לא הולך.

אפילו לא טרחתי לקרוא איך היה. אם היה פנטסטי או שהיתה נפילה (ואני לא מדבר על כלב הלברדור שהחליט לצנוח, אולי שמע את "שלח לי מלאך", על ראשה של אשה תמימה). התמונה של משינה, על גג ברחוב הארבעה לא הזכירה לי כלל את הביטלס, שהיתה האנלוגיה שחלק מהכתבים ניסו ליצור. יותר מכל היא הזכירה לי את יו-2, שגם הם ניצלו את תקדים הגג, ונתנו שם קונצרט חינמי רק כדי להפות את הכל לקליפ. בהרבה מובנים משינה הולכת בדרכה של יו-2, והופכת מלהקה חיה, בועטת ונושמת, לקריקטורה של עצמה, שבחיפוש אחרי פרסום וכסף, הופכת למשעממת ולא-רלוונטית.

הביטלס, שהיו לתקופה ארוכה מפורסמים יותר מישו (אולי עד היום...), עלו לגג של בנין Apple בספונטניות, וזו היתה להם ההופעה החיה האחרונה.  משינה, כך נראה, אם תמשיך בדרך הזו, לעולם תיזכר כלהקה שמקסימום היתה מפורסמת יותר מ"תפוזינה".