שגיא נאור

יש תכנית בערוץ "לולי", הערוץ האהוב ביותר על ילדי הרך, העוסקת בקרקס. באחת ה"פינות" בתוכנית פילוני הפיל מספר לשאר החיות "סיפור קטן". ה"סיפור" הוא למעשה סצנה אחת מתוך סיפור שלם, ללא התחלה או סיום, מין פיסה קטנה של הווה, שהילד נדרש להשלים בעזרת דמיונו. קטן, אבל מדויק. קטן-גדול כזה, כמו שפילים יודעים.

בכל פעם שאני רואה עם יובלי את הפינה הזו של פילוני בתוכנית, אני חושב על עמיר לב (ולא בגלל שום עניין פיזי... J). בעיניי, היצירה של עמיר לב היא אוסף של "סיפורים קטנים" שכאלה, פיסות של הווה שהמאזין או הקורא נדרש להשלים בעזרת דמיונו וניסיון חייו. הטקסטים חידתיים, בחלקם לא ברור מה קרה בהתחלה או מה יקרה בסיום, אבל את ההווה הם מתארים בצורה מופלאה.

Y

לפני כשנה גיאחה, שניהל אז את "השרת העיוור", זרק פצצה לחלל האינטרנטי. פצצה חכמה, פשוטה ומאתגרת, שהורסת אותך מבפנים. "בשנה יש 12 חודשים...  כל משתתף בפרוייקט בוחר אלבום בן 12 שירים", כתב גיאחה בהודעה המקורית, "בכל חודש, החל מינואר וכלה בדצמבר, [יש ליצור ולפרסם] יצירה כלשהי לשיר אחד מהאלבום, לפי הסדר כמובן". "לא צריכים להתחייב", הוא הוסיף, "תתחילו, ותראו איך יילך". הוא גם נתן שם לפרוייקט הזה, "12 אינץ'", על-שם הפורמט המיתולוגי מתקופת תקליטי הוויניל. 

Y

תמיד הייתי sucker של השטויות של גיאחה. הוא מצליח בכל פעם לאתגר אותי, לעניין אותי, לרתום אותי לחדוות היצירה. אז רצתי מייד לספריית הדיסקים, שלפתי את האלבום שהכי התחשק לי לכתוב עליו, וגיליתי לשמחתי (סימן?!) ש"עמיר לב" מכיל 12 שירים בדיוק. לא חיפשתי אלבום אחר.

שלחתי לגיאחה אימייל באותו היום. אני חייב להודות שעד היום נמנעתי מלהתחייב לפרויקטים ארוכי-טווח. קשה לי עם מחויבות בכל הקשור ליצירה. תמיד העדפתי שירה וסיפורים קצרים על-פני כתיבת רומן ארוך בדיוק מהסיבה הזו. אבל הפרוייקט הזה הדליק אותי, והאלבום הזה הוא מהאלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, וכל "הסיפורים הקטנים" האלה ששזורים בו כל-כך קוראים לכתוב בעקבותיהם סיפורים, שפשוט לא יכולתי לסרב.

כמוני התחייבו עוד כעשרה כותבים, עם אלבומים מגוונים ומעניינים (מאנימל קולקטיב ואליוט סמית' לדיקלה ופורטיס), והחל מאמצע ינואר הפרוייקט קם לתחייה, ואפילו זכה לפורום משלו, "12.

Y

הרצועה הראשונה ב"עמיר לב" היא "שש שעות". מלכתחילה היה לי ברור שהסיפור שלי יסתובב סביב השורה המיתולוגית "הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל". בסופו של דבר הסיפור הראשון הרחיב את השורה הזו לסיפור שהשתעשעתי בו לא מעט זמן, ולא ממש היה קשור לשיר המקורי.

הרצועה השנייה, "חבק אותי", לקחה כמה שורות ("אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב. זה רק יותר יכאב, את אומרת") וסיפור אוטוביוגרפי שתמיד רציתי לעסוק בו, ומהלה את השניים לסיפור.

הרצועה השלישית, "היא ואני", כבר עשתה שימוש ישיר בטקסט של עמיר, ונתנה את הרקע, את ההתחלה, ואת הסוף, כשהיא טווה מסביב סיפור מוקוביוגרפי.

Y

וכך, פחות או יותר, התחלקו להם הסיפורים השונים במרוצת השנה. חלק מהסיפורים לקח שורות של עמיר והוציא אותן מהקשרן, חלק ניכס את השורות לטובת הסיפורים האוטוביוגרפיים שלי, וחלק הרחיב את "הסיפורים הקטנים" של עמיר לסיפורים ממש. בדרך עברתי את "דבר אלי ישר", שפעם חשבתי שעמיר כתב עליי ועל ההיא, את "אריה ורותי" שהוא בעיניי אחת החידות הגדולות ביותר של עמיר וחששתי ממנו מהרגע הראשון ואת "רחוב נחמני" שתמיד רציתי להפוך לסרט.

Y

עם הזמן, המשתתפים הלא רבים שהתחילו את הפרויקט נשרו בזה אחר זה. כנראה שאני לא היחיד שקשה לו עם מחויבות. בפורום נרשמו עד היום שלושה עמודים בסך-הכל, והחל מחודש מרץ נותרתי לבדי, כמעט מתבייש לפרסם את הסיפורים שלי כל חודש בפורום הגוסס.

אבל אני התאהבתי בפרויקט הזה, והתגובות שקיבלתי – בבלוג ובפורום מוסיקה ישראלית בואינט – עשו לי חשק להמשיך, להתקדם, לסיים את הפרויקט הזה כמו שמגיע לו, לי, לאלבום הנהדר הזה.

Y

פעם קראתי ראיון עם איזה סופר, אני חושב שזה היה עם מאיר שלו, שסיפר שהסוד של היצירה שלו, הוא שהוא קם כל בוקר, הולך לשולחן העבודה וכותב. הוא מתייחס לכתיבה כעבודה לכל דבר, מכריח את עצמו לשבת מול הנייר או המחשב, ובסופו של היום, או החודש או השנה, הוא מגלה להפתעתו שהוא התקדם, שהוא התפתח, שהוא יצר.

ממש ככה גם אני גיליתי, שכשמישהו הציב למולי דד-ליין ומטרה ונושא, פתאום נולדה יצירה. גם אם המישהו הזה היה, בסופו של דבר, אני. גם בגלל זה, וגם בגלל היצירה המאוד מיוחדת שנותרה לי מכל הפרוייקט הזה, אני חושב שאני מאוד שמח וגאה שהשתתפתי בפרוייקט ושסיימתי אותו.

Y

ב-26 בדצמבר פרסמתי את הרשימה האחרונה בפרויקט, רצועה 12, "קסם". הסיפור הקצר עסק בקסם שביני לבין יובלי, תוך שהוא עושה שימוש בטקסט הנפלא של עמיר.

אני רוצה להודות בהזדמנות הזו לגיא היקר, וגם ליעל ואבי מפורום מוסיקה ישראלית שעודדו ודחפו, ובעיקר אני רוצה להודות לכל מי שהגיב וטרח לספר שהוא אהב או התרגש או נהנה. היה לי העונג.

Y

עדו היקר, מנהל "השרת העיוור" בהווה, ועבדכם הנאמן טרחנו ועמלנו לסכם בצורה נאותה את הפרוייקט הנפלא הזה.

את הסיכום הרשמי ניתן למצוא מהיום באתר "השרת".