שגיא נאור

לא משנה איפה אתה שומע את זה, הכל פתאום משתתק. דמעות שהיו חבויות בך מתפרצות. סכרים שחסמו את הלב נפרצים. אתה יודע - זה שיר גדול, גדול באמת.

את "כשהלילה יורד" לא ניתן (עדיין?) למצוא בחנויות התקליטים. גם לא ברדיו. תיכף נגיע לזה.

את המלים ל"כשהלילה יורד" כתב דויד פרץ (גם אליו תיכף נגיע), ביחד עם ערן קולירין, ואת הלחן כתב אלעד שופן יחד עם דויד.

דויד פרץ הוא מוזיקאי ומפיק. הוא עבד, בין היתר, עם פרוייקט הגומיה, Lenses, רות דולורס-וייס כמובן, הלהקה שלא היתה, בלובנד. מן הסתם, על רוב האמנים האלה (וגם על דויד) לא שמעתם בכלל. לא שמעתם כי המוסיקה בארץ (והתרבות בכלל) הפכה להיות שטוחה ומרוכזת, כפופה לשגיונות גלגל"צ (סלח לי, קוואמי, על ההשמצה) ו"כוכב נולד". אם אתה לא נופל לקטגוריות הדרושות (הומו/לסבית ו/או בן של ו/או זוכה תחרות ריאליטי ו/או בוגר צופי ת"א/השכנים של צ'יץ'), אין לך כל סיכוי להגיע לקהל. אם אתה לא יוצר מוזיקת אמצע הדרך, קלילה ודביקה, קצרה ושבלונית, לא ישמיעו אותך בשום מקום. זה נשמע נורא, אבל תסתכלו סביבכם - את מי משמיעים ברדיו, את מי מזמינים לטלוויזיה, ומי בורח מכאן למקומות אחרים כדי ליצור את המוזיקה האמיתית שהוא רוצה ויכול ואוהב ליצור.

"קקטוס", הלייבל של דויד, פועל כבר חמש שנים, והוציא לא מעט תקליטים, ועדיין רובכם (כולל אותי עד לא מזמן) לא יודעים ולא שומעים. אז הנה, קם אדם בבוקר, מחליט שהוא עם ומוציא לאור אוסף. כל מיני שירים אהובים מהקטלוג,שירים מתוך אלבומים שכבר יצאו ומתוך כאלו שעוד יצאו, ונותן את הכל ב-ח-י-נ-ם. הכל חופשי להורדה, דרך דף המגזין השרת העיוור (אתר אינטרנט מומלץ ביותר לביקורות מוזיקה בעברית היושב כאן: http://hasharat.co.il/html/index.php). לא תאמינו - הוא הפילו הכין עטיפה...  טוב, נו - הוא מבאר-שבע. :-)

ולכן דויד פרץ הוא בעיניי משהו נפלא. כי הוא לא מוותר - לא על עקרונות, לא על המוסיקה שלו, ולא על ההנחה הבסיסית שהמוסיקה צריכה להגיע לכולם, ללא הבדל דת, מין, ממון או פלייליסט. ואם יש צדק בעולם (אני כבר מתחיל להיות קצת סקפטי), יום אחד "קקטוס" יהיה לייבל מפורסם, וזה יהיה הרבה אחרי שחברות התקליטים הגדולות ורשתות הרדיו הממוסחרות ייקברו עמוק בתוך ים גדול של הורדות בקאזה.

* * *

ועוד מלה לגבי הורדות בפרט והמוסיקה באינטרנט בכלל. דווקא בגלל שאנחנו, ביודעין ושלא ביודעין, חיים כאן בתוך גטו תרבותי, אליו הכניסו אותנו מזמן קברניטי הרדיו, עורכי העיתונים וחברות המוסיקה, התרבות האלטרנטיבית שמתפתחת באינטרנט היא נקודת אור ענקית בעיניי. היא מבשרת על הרכבת שעומדת להגיע, ולדרוס בלי רחמים את הגדרות והמחסומים. אומרים שהאינטרנט מזיק למוסיקה?  הוא מזיק רק לחברות התקליטים, ולתחנות הרדיו, ולכל מי שחפץ להשאיר אותנו בחשכה. לכל האחרים הוא עושה רק טוב.

כך, למשל, אני מזמן כבר לא תלוי בהשמעות ברדיו כדי להכיר מוזיקה חדשה ומעניינת. אני קורא באינטרנט, בעשרות אתרים (בעברית ושלא בעברית) על אלבומים חדשים ונפלאים שיוצאים, מוריד אותם דרך תוכנות השיתוף ואם אהבתי מזמין לי עותק. יתרה מזאת, אם אי אפשר להשיג את האלבום בארץ (כמו, למשל, את האלבום הנפלא של דמיאן רייס, O), אפשר דרך האינטרנט להזמין את האלבום מחו"ל ותוך שבוע הוא אצלי על השולחן. בפורומים השונים אתה יכול לדון עם אנשים שחולקים איתך את האהבה הגדולה למוסיקה באמנים ובשירים, להתפתח מוסיקלית, להחכים. יש אתרים לאמנים, ללייבלים ולז'אנרים, כאלה שהמוכר בחנות המוסיקה הממוצעת אפילו לא מכיר. אתה יכול למצוא סיפורים מעניינים שלא יגיעו למוסף ה"תרבות" של עיתוני הערב, טעימות משירים שרק הוקלטו ומחכים לקצת ביקורת. האינטרנט אפילו מאפשר לילד כמו יוני בלוך להגיע לאוזניים של מנכ"ל NMC, לא לפני שהוא כובש לו אינספור מעריצים, והכל דרך אתר קטן וצנוע כמו "במה חדשה" (www.stage.co.il).

כמו ילד בחנות צעצועים ענקית, האינטרנט מציע לך שפע של הזדמנויות, ואתה רק צריך להחליט מה מעניין אותך. כמו "טעם העיר" גדול של מוזיקה, אינסוף יוצרים מציעים לך ממרכולתם, והכל כמעט בחינם (יש דמי השתתפות סמליים – חיבור סביר לאינטרנט). ואתה יכול לטעום, להחליט לעצמך לאן שווה ללכת, ואז ללכת על זה, בהנאה גדולה ובחופש מוחלט. אז נכון שיש גם צד שלילי לכל הסיפור. עודף במידע ובזמינות, התנהגות גסה ובוטה של צרכנים כלפי המוסיקה והאנשים שיוצרים אותה (בני זונות, תפסיקו לצרוב, ותקנו קצת מוסיקה...  ובמיוחד ישראלית!), אבל כל אלה הם רק תוצר של חוסר בחינוך (ובנימוס), ועם הזמן הם יחלפו מן העולם ויותירו אותנו עם הטוב והיפה בכל הסיפור הזה. אתם עוד תראו.

* * *

יאללה, עכשיו לכו ותניחו לי לשמוע שוב את "כשהלילה יורד"...