"..."רימון" בעיניי הוא בית-ספר נפלא. הייתה תקופה שביקרתי שם לא מעט, ותמיד פנטזתי על היום שבו הפלייליסט ייכבש על-ידי בוגרי בית-הספר, משכילים ומוכשרים, עם רקע מוזיקלי רחב ושנים של שפשוף, ההפך הגמור מהכוכבים הנולדים שמתרוצצים לנו בין הרגליים. וכאילו כדי להרגיז הגיעה בשנה שעברה החבורה העליזה של קרן, איה ומירי (להלן "המחזור של אריק") ועשתה לי הפוך על הפוך.
ולא שהם לא מוכשרים, ולא שהם לא יודעים את התורה, ולא שהם לא משופשפים. אבל בניגוד למהפכה שחשבתי שתגיע, מהפכה מהסוג שחוללו כאן גרוניך וכספי בשנות ה-70 או חבורת "טאטו" בשנות השמונים, קיבלנו בשנה שעברה חבורה שהחליטה במודע להשתלט על הפלייליסט, להשתמש בפלייליסט כנגד עצמו, "לפצח את השיטה" כמו שקרן פלס מעידה על עצמה, ללמוד את הרגוע-רגוע, לזקק אותו, למדל אותו כך שזה לא בעיה לייצר עוד ועוד רגועים-רגועים כאלה, שיהפכו ללהיטי ענק ולא יגידו לי כלום (כלום!!!) על החיים שלי, ויישכחו באותה מהירות שבה הם נכתבו.
קרן פלס העידה באיזה ראיון שהיא כתבה למירי מסיקה כמו שרמי כתב לריטה. ורמי קלינשטיין בעיניי זה יופי של מודל, לו רק הייתה פלס לומדת אותו לעומק. אבל פלס מסתפקת בדביקות ובתיאטרליות של ריטה המאוחרת או רמי המאוחר, "תפוחים ותמרים" כזה, ולא של, נניח, "על הגשר הישן" או "ימי התום". וכך אנחנו מקבלים גרסה חיוורת, לא מעניינת, של הדבר האמיתי, ולא השפעה אמיתית או אבולוציה. ואני מציין את זה רק משום שאותו הדבר קרה למר ברמן עם ההשפעות האישיות שלו, שעולות כל-כך בבירור מהיצירה שלו שפשוט חייבים להתייחס אליהם – מאיר אריאל ז"ל מחד ושלומי שבן מאידך..."
הביקורת שלי, על "אריק ברמן I", מתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של למה-רשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
