שגיא נאור

בשבוע שעבר שמעתי שתי בנות, שנראו בגיל התיכון, מדברות על השירים היפים שנכתבים עבור הזמרת רוני, ואיך העובדה שהם נכתבים בחו"ל גורמת להם להישמע כל-כך טוב, "במיוחד השיר החדש שלה, סוד...". כמעט נחנקתי מהקפה, גם מצחוק וגם מבכי. באמת שאין לי כלום נגד בריטני, סליחה רוני. אבל אם תיכוניסטיות חובבות מוסיקה שכאלה לא יודעות שמדובר בחידוש לשיר די מצליח של מי שהיה אליל הנוער הגדול של שנות השמונים-תשעים (אולי אליל הנוער האמיתי הראשון במדינתנו הקטנה), משהו פה מקולקל. באותו יום שמעתי פעמיים את סוד ברדיו בתוך עשרים דקות (אני זפזפן סדרתי גם ברדיו... נגיע לזה תיכף) – בשתי הפעמים נאמר בלקונית שמדובר "בשיר החדש של רוני" ותו לא. עצוב.

אחד הסרטים האהובים עליי ביותר בגיל ההתבגרות היה Pump Up The Volume, שקיבל בארץ הקודש את התרגום הרפה (אך הסביר...  על תרגומים לקויים צריך לייחד כאן רשימה שלמה לפחות) רדיו חזק. כל כך הושפעתי עד שגם אני הייתי חלק מרדיו פיראטי ששידר לתושבי רעננה ברדיוס מצומצם מוזיקה איכותית (לא הייתי לבד כמובן. היינו חבורה עליזה ושמחה, שלפחות אחד מחבריה הוא היום שדרן מפורסם יחסית...). יש לרדיו, אם הוא חפץ בכך ואם הוא לא, כוח אדיר – להשפיע, לחנך, לעניין, לענג. רדיו שמזלזל בכוח הזה, או שמנצל אותו לרעה, או שסתם מתעלם ממנו וגורם בכך לנזק, הוא רדיו בדיוק ההפך מרדיו חזק. הוא רדיו רע, רדיו חלש.

לכל דבר בחיים חינוך הוא הכרח, על אחת כמה וכמה לתרבות. אין מה להלין על כך שהתרבות הישראלית כל-כך פרימיטיבית וממוסחרת. החינוך לתרבות בארץ כמעט ואינו קיים, והנוער (הו, הו, הנוער) שואב את החינוך לתרבות מהכלים העומדים לרשותו: הטלוויזיה המסחרית (יש בכלל רייטינג לערוץ 1 בקרב נוער?), הרדיו והעיתונות. וכשכל אלה מפליגים במחוזות הצהוב ומפקירים את התוכן האיכותי לטובת התוכן הנמכר, אין פלא כי כוכבי "המורדים" הם אלילי ההמון, ואילו בקונצרטים של הפילהרמונית הנוכחות שלי מורידה את הגיל הממוצע בכחצי (ואני כבר לא צעיר כפי שהייתי רוצה לחשוב).

ולא שהפילהרמונית היא בהכרח תמצית כל התרבות בעולם. למען האמת, אינני חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. אבל גם זו בעיה של חינוך. כמעט ואין חינוך למוסיקה בארץ, ולפיכך הטעם שלנו מתעצב לפי המוזיקה אליה אנחנו נחשפים בהתבגרותנו. מי שזוכה להיחשף לדברים שהם מעבר למכנה המשותף הנמוך ביותר הנשפך מכל אמצעי התקשורת, הרוויח (וזה המקום להודות לעופר, ועוד יותר מזה לאח של עופר, דרור, על שחשפו אותי בתחילת הדרך ליפה ומיוחד במוזיקה כשכולם היו עוד עסוקים בג'ייסון וקיילי). מי שלא, נידון לחיים בגטו תרבותי קטן, שבו "מקיץ אל חלום" הוא שיר של נינט טייב וערן צור מוקצה כטמבל כשהוא כותב משפט כמו "יום ששוני הוא יום אסוני".

ואגב, אני לא טוען שהחיים בגטו פחות מאושרים. מאז ומתמיד, חוסר ידיעה הביא לעתים קרובות לאושר גדול. כמו שבני השבטים באפריקה מאושרים בחלקם בלי לדעת מה זה מכונית או טלוויזיה, כמו שבמאה שערים גדלים ילדים מאושרים בלי ללמוד מתמטיקה או היסטוריה, כך גדלים פה אנשים שמחים, המסתפקים בטלנובלות בטלוויזיה ובפלייליסט של גלגל"צ, ולא מבינים כלל על מה המהומה ומה אני רוצה מהם. אלה יטענו שמוזיקה קלאסית לא מעניינת אותם, שקולנוע צרפתי לא מעניין, ושדוד גרוסמן "כבד" מדי ולא ברור. והם צודקים – קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב הוא לא היצירה הקלאסית הראשונה שאשמיע לילד שלי. כך גם כשמדובר ביצירות של פדרו אלמודובר, ספרים של דוסטויבסקי (גם אם מתעקשים להפיל את "החטא ועונשו" על כל משקלו, תרתי משמע, על ילדים זבי חוטם בחטיבת הביניים) או ציורים של דגה. זוהי גדולתו של חינוך – מתחילים מקטן, בונים ומטפחים, ולבסוף האדם הבוגר יכול להתענג על קשת תרבותית רחבת-ידיים.

אין פה שום אליטיזם. דווקא מי שעיניו פקוחות, אוזניו כרויות ומוחו פתוח לכל דבר, כשהקריטריון היחיד הוא טיב היצירה, יכול להתענג מאום כולתום שרה "אינתא עומרי" באותה מידה כמו שהוא מתענג על הרקוויאם של מוצרט (שתיהן, אגב, יצירות שאני מאוד מאוד אוהב). חינוך גורם לך לתיאבון גדול, ואתה מגלה שככל שאתה לומד יותר, אתה יודע פחות, ומעוניין ללמוד יותר. חינוך כזה שולח אותי ואת שכמוני אל האינטרנט לחפש עוד מקורות ללמוד מהם (ועל כך כבר דיברתי כאן: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=607330). חינוך שכזה הוא למעשה תהליך שלא נגמר לעולם, ואינו יכול להפסיק גם אם רוצים (ופה המקום לבקש סליחה מאשתי, שנאלצת לחלוק את חייה עם מעל ל-700 חתיכות פלסטיק מרובעות, בשל אותו "חינוך" ארור!!!).

אז מי אמור לתת את אותו החינוך?   מי שיודע, מי שמבין, מי שזה תפקידו. כפי שאני משתדל (נשבע לכם, מאוד משתדל) להעניק מהידע שליקטתי ואספתי לכל מי שרק חפץ בכך (ולעתים גם למי שלא חפץ), כך גם אני מצפה מכל מי שביכולתו לחנך, שיעשה כן. ובכלל זה הרדיו והטלוויזיה והעיתונות, גם אם – אין מה לעשות, אבל חייבים לומר את זה – מסחריים, ומחויבים בראש ובראשונה לעשיית כסף. איכות איננה מלה גסה בעולם העסקים. היא כזו רק אצלנו. בכל העולם כבר הבינו שאפשר להצליח מאוד מבלי לרדת נמוך.

כך, למשל, בארצות הברית ניתן לשמוע עשרות רבות של תחנות רדיו המייצרות תכנים שונים ומשונים – תחנות מסחריות, תחנות מקומיות, תחנות של קולג'ים. מור, חברי הטוב הלומד באוניברסיטת סטאנפורד ומשדר בתחנה המקומית של האוניברסיטה, KZSU (אמרתי כבר שאני אכתוב על אותו מור, אבל ביתניים אני לא מגיע לזה... הפסד שלכם!), עמל ימים כלילות כדי לייצר פלייליסט איכותי, מעניין ומקורי, ודי במבט חטוף על השירים המושמעים, בתחנה בכלל ואצלו בפרט - http://zookeeper.stanford.edu/index.php3?action=viewDJ&seq=selUser&viewuser=204&session -  כדי להבין שגלגל"צ זה לא (אפילו לא 88 אפ.אמ). כי זה תפקידו, ירצה או לא ירצה, של עורך מוזיקלי ו/או שדר. ירצה או לא ירצה, הוא עוסק במלאכת קודש, ואינו יכול להתחמק מההשפעה של מלאכתו על מספר רב של אנשים.

יש צדיקים בודדים בסדום של ערוצי התקשורת הישראלית שאכן עושים את מלאכתם הברוכה בחרדת קודש, ולמען האמת גם בהצלחה לא רעה. כזה היה יואב (יוד) קוטנר ברוב דרכו ברדיו (וגם עכשיו בערוץ 24), נאמן למורשתו ונהנה לחלוק מהידע הרב שלו וממוחו הקודח עם המאזין, גם אם מדובר בפריים-טיים. כזה הוא, בעיניי, איל (קוואמי דה לה פוקס) פרידמן, שממשיך לחתור, לזעזע ולהשמיע את הדברים שהוא אוהב ומעריך בתחנה שנלחמת בשכמוהו בתותחים כבדים (ולמען האמת, כבר צמצמה את תוכניתו "הקצה" עד למינימום האפשרי של שלושה לילות בשבוע, במקום להפוך אותו לעורך האחראי על התחנה או משהו שכזה). ויש עוד כאלה, שאני פוגש מדי פעם בשיטוטיי אחרי משהו סביר לשמוע, בעיקר ב-88 אפ.אמ ובמקבילה הישראלית של רדיו הקולג'ים, 106 אפ.אמ. הם עושים חשק לתת למישהו אחר לקבוע לי מה אני אשמע. כי פרט להם, אני מעדיף להיות העורך המוזיקלי של עצמי, ורוב הזמן (ועל כך יעידו כולם) אני פשוט שומע לי דיסק.

אני מכיר את כל הטיעונים של קובלנץ ותומכיו. שמעתי את הויכוחים המרים, קראתי את הרשימות בפורומים. קטונתי מלשפוט תחנה זו או אחרת, אבל לגבי ערוצי התקשורת בכלל, מדובר בתחושה קשה שיש לי, והיא קשה במיוחד כשאני רואה (ושומע) את הדור הצעיר שאנחנו מגדלים כאן. כמו ששר אביב גפן, "האשמה עלינו", כלומר על כולנו, אך במיוחד על אלו שידם במעל. כמו תמיד, מי שלא עושה לא טועה. חבל רק שאצלנו מי שעושה, בעיקר תועה ומטעה. וכך, אין לי עוד ילדים, אבל אני שוקל כבר היום ברצינות לא להניח להם לשמוע רדיו ו/או טלוויזיה ללא פיקוח צמוד של מבוגר. כי לשמחתי, אני עדיין זוכר את ילדותי ונעוריי, ואני יכול להעיד שאנחנו (כלומר, בני הדור שלי) – הגם שלא היינו מושלמים, שהרי אני עדיין זוכר איך "שיר המקרנה" נבחר כשיר העשור או שיר כל הזמנים אי שם בעבר השחור המשותף שלנו - היינו הרבה פחות בורים, הרבה פחות מושפעים מהטלוויזיה והרדיו המסחרי, ובעיקר הרבה יותר סקרנים ומתעניינים לגלות בעצמנו מה שקורה מסביבנו מבני הדור הזה.

בשבוע שעבר שמעתי שתי בנות, שנראו בגיל התיכון, מדברות על השירים היפים שכותבים לזמרת רוני, ואיך העובדה שהם נכתבים בחו"ל גורמת להם להישמע כל-כך טוב, "במיוחד השיר החדש שלה, סוד...". כמעט נחנקתי מהקפה, גם מצחוק וגם מבכי. חשבתי על אלונה קמחי ויזהר אשדות מתהפכים במיטתם (ביחד או לחוד, אני כבר לא עוקב...), ולמען האמת גם אני לא ישן יותר מדי טוב כשאני חושב על זה.

כי אחרי הכל זה העתיד שלנו, והוא מעולם לא נראה כל-כך מעונן...  (מלים ולחן, ילדים, מאת אביב גפן. הוא היה זמר מחאה פעם, אי שם בשנות התשעים).