שגיא נאור

כן, גם אותי ג'ק באוור המעצבן מדביק כל שבוע לטלוויזיה כבר שלוש עונות. פעם זה היה אפילו פעמיים בשבוע.

פייר, הסדרה הזו ממש דבילית. במיוחד העונה האחרונה. אבל יש בה משהו מדבק, מפגר אבל אופטימי. כמו צפייה בג'יימס בונד משובח, אתה יושב מהצד, מגחך ונהנה. יודע שמה שלא יהיה, ג'ק בסוף יציל את העולם בשניה האחרונה של השעה האחרונה של ה-24 שעות שנותרו לו.

נכון – שאר הדמויות שטחיות לחלוטין, העלילה מופרכת, ג'ק כבר מת איזה פעמיים ובכל זאת הוא עדיין בכושר נפלא, אבל who cares?.

בקיצור, עוד שלושה פרקים (כולל זה שיוקרן הערב), ושוב יהיה שקט ושלווה, שלום עולמי, וערבי רביעי חופשיים...

* * *

מצחיק במיוחד הוא הטיפול של 24 בנשיא האמריקאי השחור הראשון, דיוויד פאלמר. נראה שמעולם לא היה נשיא אמריקאי כל-כך לבדו בפסגה, מחליט כל דבר בעצמו (או במקרה הטוב ביותר בעזרת אשתו המתועבת או אחיו הקרציה), אמיץ וישר, גאה ומופרך.

זה מצחיק עוד יותר כי בערך חצי שעה אחר-כך עולה בערוץ המסחרי המתחרה סדרה מעולה לא פחות (לטעמי, הרבה יותר...) העוסקת רובה ככולה בבית הלבן ובנשיא אחר, ג'וזיה בארטלט. "ג'ד", שהוא דוקטור לכלכלה, מרצה מבוקש, זוכה פרס נובל, לא מחליט דבר וחצי דבר בלי עזרה מהצוות הגדול שלו. לעתים נראה, כאילו הנשיא הוא רק בובה, ובעצם הוא משרתם של כל אותם אנשים האמורים לעבוד בשבילו. מישהו אמר ג'ורג' W?