"...יש שתי אסכולות של האזנה למוסיקה, כך אני גורס. אלה המשתייכים לאסכולה הראשונה מאזינים בעיקר למוסיקה. הם יקשיבו לכל אקורד על הגיטרה, יתלהבו מכל נקישת תוף, ירטטו מסולו מיוחד. לפעמים הם ישימו לב למה שר הזמר או מה רוצה הזמרת, אבל יש פעמים שבהם הם ישמעו שיר כמה וכמה פעמים, ועדיין לא יבינו בכלל על מה הוא מדבר. אלה המשתייכים לאסכולה השניה הם חסידי המלה, אוהבי הטקסטים. הם יפתחו דבר ראשון את חוברת המלים, יקשיבו לכל שורה בקשב רב, וכבר ינתחו בראש מה רצה הכותב ומה היתה מטרת השיר. אלה יתעלמו לגמרי מסולו גיטרה שובר קירות, אם המלים לא עמוקות מספיק, אבל יחיו בשלום עם לחן בינוני, כל עוד מדובר בטקסט נפלא.
אני, ואין זה קשה לזהות, משתייך לאסכולה השנייה. לא שאני לא יכול להנות מסתם מוזיקה טובה (ולראיה אוסף לא מבוטל של אלבומי טראנס ששוכנים במעוני), אבל האלבומים שאני באמת אוהב, היצירות שאני מוקיר ומזכיר, יכילו תמיד טקסטים נהדרים, מילים עמוקות וחכמות, שירים שאומרים משהו על החיים ועלינו גם אחרי אינספור השמעות. בעיניי, שיר עם מלים רדודות, שלא לומר טפשיות, לעולם לא יהיה שיר טוב באמת, גם אם הלחן, ההפקה וכל שאר הפרמטרים מצויינים באמת. מצד שני, אני נוטה לגלות סלחנות לשירים שבהם הלחן רחוק מלהיות מושלם, אם כותב השיר ניפק לי טקסט משובח, שהולך איתי הלאה..."
להמשך הדיון, ולביקורת על הפרויקט הנפלא של ורד קלפטר וחברים, "סימנים - משירי מירון ח. איזקסון", הקליקו כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
