| 6/2007
 (שלוש שנים ל)בלוג על החיים שהם חיי
"הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי בַּפֶּה". במלים האלה, של רוני סומק, פתחתי את הפוסט הראשון בבלוג שלי, היום לפני שלוש שנים. כבר עברו שלוש שנים?, אני שואל את עצמי בפליאה. איך הזמן עובר כשנהנים, אני עונה לעצמי ומביט אחורה כדי לעשות סדר.
בפוסט השני שלי, תחת הכותרת "אז למה לי בעצם הבלוג הזה?", נדרשתי אז לסוגיה למה בעצם אני פותח את הבלוג. התשובות המיידיות היו (א) כי אני כל הזמן כותב. לפעמים על נייר, לפעמים בראש. והגיע הזמן שאני אוציא החוצה את כל המלים האלה. (ב) כשאני לא כותב, אני אומר את מה שאני חושב לאנשים. או שולח אימיילים ארוכים, מלאים בדעות וביקורות, לחברים ומכרים. ואולי יש עוד אנשים שרוצים לקרוא?! (ג) בגלל ישי, שפתח אז בלוג, ומאז הספיק לסגור אותו ולפתוח חדש (ולא פחות משובח) (ד) כל התשובות נכונות.
שלוש שנים אחרי, אני מסתכל בתשובות האלה ומגלה שכשעונים בכנות, מקבלים אמיתות קטנות. אני שמח לגלות שהבלוג שלי הצליח, בשלוש השנים שחלפו, לעשות בדיוק את מה שנועד לעשות - לשמש לי במה להוציא החוצה את מה שאני כותב וחושב - שירים וסיפורים, ביקורות, תרגומים לשירים ועוד; להיות לי פה לדעות שלי ולמחשבות שלי, במיוחד במקרים שאני נדרש לשחרור קיטור; ובעיקר לתעד את החיים שלי, את הרגעים היפים ביותר ואת הקשים ביותר, ובכלל זה את הציפיה הארוכה שהיתה לי לילד ואת השמחה הגדולה שיש לי מאז שהוא נולד.
בכל פעם שאני מהרהר בחשיבות של הבלוג הזה, במקום המיוחד שלו בחיים שלי, אני נזכר בקטע מהשיר "דיוקן עצמי מהקומנדו" של רוני סומק - "קח מצלמה, היא רצתה לומר לי, וצלם את חייך. אם אי-פעם תאבד אותם, יישאר לך לפחות העתק".
לפני חמש-עשרה שנה, אולי יותר, כתבתי בעקבות הקטע הזה שיר בשם "אוטודידקציה". שם כתבתי: "הפילם עלה כסף רב / יכולתי לקנות במקומו דברים אחרים, ובכל -זאת שילמתי / ויצאתי כדי להנציח את החיים / כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו / מה הייתי ומה לא". זו לא המטרה המוצהרת שלי בכתיבת הבלוג הזה, אבל איפה שהוא ברקע, באיזה קטע נסתר אחורי במוח שלי, הבלוג הזה עונה כנראה גם על החשש העמוק והנחבא הזה.
שלוש שנים, יותר משבעים אלף קוראים (?) מרוצים (?!), כמה אזכורים ב"שמה" ובבלוגים שווים, ובעיקר המון סיפוק מאיך שנראית הפינה הנחמדת שלי בבלוגוספירה - זה מה שהספקתי מה-2 ביוני 2004, אז פתחתי את הבלוג הזה. הספק מכובד למדי, אם יורשה לי להעיד על כך בעצמי. אז בלי יותר מדי סנטימנטליות, אני הופך את הדף ומתחיל את השנה הרביעית באותה התלהבות. מקווה שתישארו איתי.
נ.ב. פתחתי את הבלוג הזה עם רוני סומק. מאז הוא ליווה אותי בכל מיני ציוני דרך. אז גם את הפוסט החגיגי הזה אי אפשר לסיים בלי איזה שיר שלו. בחרתי ב"בלוז על החיים שכמעט היו חיי", דווקא כי בבלוג הזה אני חושף את החיים שלי בדיוק כמו שהם, והרי בסתר לבו כל אחד מפנטז לעתים על חיים אחרים (למשל אלו של רוני סומק?!):
בלוז על החיים שכמעט היו חיי
נוֹלַדְתִּי בְּוִירְגִ'ינְיָה. מֵאָבִי הַמְאַמֵּץ, שׁוֹפֵט שֶׁפִסְקֵי הַדִּין שֶׁלּוֹ
הִשְׁחִירוּ מִשֹּׁחַד, לָמַדְתִּי לִלְעֹס עֲלֵי טַבָּק וְלִשְׁלֹחַ יָד לַנְּקֻדָּה
בָּהּ מִסְתַּיֵּם לַבַּחוּרוֹת עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.
לַיְלָה אֶחָד גָּנַבְתִּי אֶת מַפְתְּחוֹת הַשֶּׁבְרוֹלֶט וְהִסַּעְתִּי אוֹתָהּ
עַד אַטְלַנְטָה. גַּרְתִּי בַּמְּכוֹנִית וּבַלֵּילוֹת, עַל קְפִיצֵי הַמּוֹשָׁב
הָאֲחוֹרִי, קִפַּלְתִּי אֶת הַבְּגָדִים לְגֹדֶל שֶׁל כָּרִית. פַּעַם, כְּשֶׁתָּפְסוּ
אוֹתִי מֵטִיל אֶת מֵימַי לְיַד הַגַּלְגַּלִּים וְקָנְסוּ אוֹתִי בְּ -50 דּוֹלָר,
אָמַרְתִּי לַשּׁוֹפֵט שֶׁהַשָּׁמַיִם הֵם הַתִּקְרָה וְהַטַּמְבּוֹן הוּא הָאַסְלָה.
יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ אָבִי הַחֻקִּי לַמִּסְעָדָה בָּה עָבַדְתִּי. הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי,
וַאֲנִי תָּפַרְתִּי עֵינַיִם בְּמַחַט קְסָמִים שֶׁשָּׁמַרְתִּי תָּמִיד
בְּכִיס הַגַּעְגּוּעִים.ש
אִם הַסִּפּוּר הַזֶּה לֹא הָיָה אֲמִתִּי, אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁתֹּל אוֹתוֹ
בְּשִׁיר שֶׁל גּ'וֹנִי קֶאשׁ, אֲבָל אֲנִי, שֶׁצִּחְצַחְתִּי אֶת שִׁנַּי
חָמֵשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם כְּדֵי לְהָסִיר אֶת כִּתְמֵי הַטַּבָּק, מֵקִיא אֶת
כָּל הַגּ'וֹנִי קֶאשִׁים לְתוֹךְ אוֹתוֹ כִּיּוֹר בּוֹ הֵקֵאתִי אֶת וִירְגִ'ינְיָה.
"אֵיפֹה תִּפֹּל הַפְּצָצָה", שָׁר רוֹגֶ'ר ווֹטֶרְס בְּטֵייפּ הַקָּסֶטוֹת
וַאֲנִי מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְחֹק מֵהַזִּכָּרוֹן אֶת הַטּוֹמִיגַן
שֶׁאָבִי הַמְאַמֵּץ שָׁמַר בַּמְּגֵרָה.
אַף עָנָן לֹא הִשְׁחִיר
אוֹ נָפַל
בַּשִּׁיר הַזֶּה. הָיִיתִי אָז
הַפִילוֹסוֹף שֶׁל רֶגַע
מְזִיגַת הַקָּפֶה, בְּמוֹטֶל-דְּרָכִים
בּוֹ הַמֶּלְצָרִית הַבְּלוֹנְדִינִית רוֹצָה
לִטְבֹּע אִתְּךָ בַּעֲרֵמַת סֻכָּר.
לָמָּה אַתְּ לוֹבֶשֶׁת חָזִיָה, שָׁאַלְתִּי פַּעַם מִישֶׁהִי כָּזֹאת,
וְהִיא אָמְרָה שֶׁהַשָּׁדַיִם שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ חַיַי, הֵם אֶגְרוֹף
שֶׁכְּדַאי לְהַסְתִּיר בִּכְפָפָה.
נ.ב. בלוז על החיים האמיתיים
לֹא נוֹלַדְתִּי בְּוִירְגִ'ינְיָה. אָבִי הָיָה מַנְעוּל שְׁתִיקָה עַל
דַּלְתוֹת שְׂפָתָיו,
מֵאָז מוֹתוֹ אֲנִי עוֹקֵב אַחֲרָיו בַּמּוֹשָׁבִים הָאֲחוֹרִיִּים
שֶׁל קַו 61.
הַזִכָּרוֹן עוֹצֵר בְּתַחֲנוֹת, פּוֹתֵחַ דֶּלֶת,
מְצַלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן וּמִטַּלְטֵל כְּשֶׁאֵין מָקוֹם לָשֶׁבֶת.
מִתַּחַת גַּלְגַּלָּיו פּוֹעֵם לֵב אַסְפַלְט
וַאֲנִי עַל גַּב הַמִּדְרָכוֹת
עֲדַיִן מַצְלִיף אֶת עֲקֵבַי כְּשׁוֹט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
