שגיא נאור

התזה לעיל עמדה בבסיס אופרת הרוק "מאמי", שכתב הלל מיטלפונקט. האופרה, אותה הלחינו אהוד בנאי ויוסי מר-חיים, והפיקו ועיבדו שפי ישי ויוסי אלפנט, עלתה על במות לראשונה ב-1986, במלאת עשרים שנה לכיבוש, ומספרת את סיפורה של מאמי, נערה מעיירה בדרום, שבעלה נקרא למלחמה בערב חתונתם, נפצע והופך לצמח. מכאן ועד סוף העלילה מאמי מגיעה לתל-אביב, ממלצרת ב"גוטה גוטה", מעוז היאפים התל-אביבים, נאנסת על-ידי שבעה מלצרים פלסטינאים מעזה (ב"שיר האונס" שהפך את "מאמי" למפורסמת וידועה לשמצה), מועסקת כזונה על-ידי זקני האליטה הישראלית, משדרגת את מוחה באמצעות מכונה שהמציא פרופסור קופמשין, הופכת לחביבת הקהל, מנתחת בצורה מופלאה את המציאות הישראלית ומקימה קברט סטירי, עולה לשלטון במדינה, מקימה משטר פאשיסטי, ושולחת את חיילי צה"ל למלחמה, מלחמה מיותרת וארורה כמיטב המסורת. בסיומה של המלחמה וועדת חקירה, כרגיל במקומותינו, מגלה את מאמי בחזרה לעיירה ממנה באה. סוף דבר.

מדהים ש"מאמי", בשנת 87', חזתה את העתיד, לפחות בכל הנוגע לאינתיפאדות ולתוצאות הכיבוש. מדהים עוד יותר שעשרים שנה אחרי "מאמי", ארבעים שנה אחרי ששת הימים, עדיין השירים רלוונטיים מתמיד ועדיין המציאות הישראלית מטורפת כשהיתה. כש"מאמי" עלתה מחדש, בסוף 2001, סיפר אהוד בנאי לשי להב על "שיר האונס" (להורדה): "לפעמים דווקא דברים הפוכים עובדים, טקסט קשה עם לחן מזרחי פשוט. בשיר הזה הלל העביר איזו אמת. כואבת, מתריסה, אבל מתפוצצת בפרצוף".

בנאי התייחס שם גם לרלוונטיות של "מאמי", ארבעים שנה אחרי: "יש דברים בחיים שבזמן שהם קורים אתה לא מבין את המשמעות שלהם... הייחודיות של מאמי נהיית לי משמעותית עם הזמן". ושי להב סיכם אז: "את הטקסטים, בכל מקרה, לא יהיה צורך לרענן. 15 שנה אחרי, עננים של גשם ושל מלחמה עדיין שטים מעל עוד מפעל טקסטיל נטוש...".

ארבעים שנה אחרי, היום, הפלסטינאים עדיין מפנטזים לגאול את האדמה בזקפה ובזרע ובדם ובדמעות, מנצלים פועלים ערבים ופועלים יהודים, מגרשים, גוזלים, מבטלים, דופקים מתוך דמגוגיה ואידיאולוגיה, ועדיין צועדים בחברון ובשכם, ועדיין השליטים שלנו הם הטרגדיה שלנו, ומאמי יה מאמי ארבעים שנות כיבוש, כמה עוד אפשר להמתין?!

מאמי, יא מאמי, תפתחי את הרגליים
לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים
עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין
בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין

הקשיבו עוד רגע
לפני שאתם מורידים את המכנסיים
ישמעאל ויצחק אחים היו
ואב לנו אחד בשמים.
הולידו אתכם במחנה פליטים
חם בקיץ, בחורף קר
הולידו אותי בעיירת פיתוח
נולדנו אותו הדבר.
כמו פועל ערבי ניצלו אותי
בתחנת הדלק מעבר לדלפק
אתם התבאסתם, גם אני התבאסתי
אין אחד שלא נדפק.

מאמי, יא מאמי,
סיפורך העצוב הכניס דיכאון לליבנו
רק שאין ברירה, נחושים אנחנו,
הלילה נגאל את כבודנו.
גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו "נאצים" ו"ג'וקים" מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך, מאמי יא מאמי, מתוך אידיאולוגיה.

הקשיבו עוד רגע
לפני שאתם מורידים את המכנסיים
ישמעאל ויצחק אחים היו
ואב לנו אחד בשמים.
לא ידי הילדה שלי גירשו את ילדיכם
לא הפה שלי שהיה חתום אמר "ג'וקים" עליכם
לא הרגליים העייפות שלי צעדו בחברון ובשכם
ולא בעלי בכיסא הגלגלים הוא הסיוט הציוני שלכם

מאמי, יא מאמי, נדפוק כי נדפקנו
השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו
העם הפלסטיני שואף לחופשי
אל תיקחי את האונס באופן אישי
עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין
בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין