שגיא נאור

כבר כשקראתי את הטור של רענן שקד ב"7 ימים" (הנה סריקה באדיבות הלמו, למקרה שאמא שלכם לא קונה בסופשבוע "ידיעות"...( על "האינטרנט הזה" ידעתי שביום ראשון הביצה הבלוגרית תרעש. עם זאת, לא תיארתי לעצמי עד כמה ייעלבו ויתעצבנו אחיי הבלוגרים, ועוד הטובים והמשובחים בהם, וכמה קשה תהיה תגובתם (בלטו בעצביהם ובכשרונם: האחת, Emale, גורביץ' ושאלתיאל וכמובן וולווט המחתרתית).

אני מתבייש לומר, אבל אותי הטור הזה קרע מצחוק. ואני מחזיק מעצמי "איש אינטרנטי", שהוא לפי ההגדרה של שקד מ"האנשים שלא זזים מהאינטרנט שחיים בינינו, אם אפשר לקרוא לזה חיים". צחקתי, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתגובות כאלה מפי אלו שחיים בינינו ולא מיומנים באינטרנט, כאלה ומתייחסים לאינטרנט בזלזול שנועד להסתיר חוסר ידע, שלא לומר בורות. למען הגילוי הנאות, אפילו אשתי מטיחה בי לפחות פעם בשבוע שאני "חי בתוך המחשב", רוצה לומר בתוך האינטרנט, ושהבלוג שלי הוא תחליף לחיים. כשהיא אומרת את זה, אני מחייך לעצמי. כשרענן שקד כותב את זה, אני פשוט צוחק. גם כי, אין מה לעשות, האיש מוכשר. וגם כי, אינן מה לעשות, האיש מבטא בפומבי את אותה בורות שרבים כל-כך מתביישים להוציא החוצה.

עם זאת, הרבה טענות שמעלה שקד נכונות. ואם היינו פחות מתעצבנים עליו ויותר בוחנים באובייקטיביות את הטענות, היינו אפילו יכולים ללמוד מהן משהו. למשל ש"אנשים אינטרנטיים היו שם קודם". כלומר "כבר הורידו את זה, ראו את זה, העבירו את זה ואמרו שזה סתם גרוע הרבה לפני". כן, זה נכון. מי שיודע לנצל את המידע הרב שיש ברשת באמת יודע יותר וקודם. זה מנוצל בצורה חיובית ביותר אצל עיתונאים ומבקרים, שלפתע עולמם הצר מתרחב והם אינם זקוקים לטובות מאיש (בועז כתב על זה פוסט נהדר לא מזמן). זה מנוצל בצורה שלילית ביותר אצל כל מיני ילדים ושאר נודניקים, שמתעקשים להוריד כל דבר שזז באי-מיול שלהם, או כל תחנה אחרת שהיא ה-דבר היום, ואז לזלזל בכל מי שלא בעניין או שמתעקש לראות טלוויזיה כפי שראו זאת אבותינו, בזמן אמת.

או, למשל, הטענה ש"לאנשים אינטרנטיים יש בלוג שבו הם כותבים שאני ואתה וגם ראש הממשלה והמדינה המעפנה הזאת וההוא מהרדיו ואחות שלך עושים עבודה גרועה בזמן האחרון". מדי פעם אני מסתכל סביבי על הבלוגוספירה, ורואה שם יותר מדי בלוגים חכמים שכותבים יותר מדי פוסטים נכונים עד כאב על מצבנו הקלוקל ועל דרכים לתקן. כשזה קורה לי אני אומר לעצמי, שאם היה אפשר לייסד את מדינת הבלוגרים, זאת היתה מדינה איכותית, יעילה והוגנת, מדינה שהייתי רוצה לגור בה ולהימנות על אזרחיה. אני נשבע לעצמי שבלוגרים הם האינטלקטואלים החדשים, כפי שניסח זאת עמיחי. מצד שני, מבט אחד על הפוסטים האחרונים בישראבלוג, על כל הפקאצות והרווקים ושאר ירקות, ואני מתעורר מהחלום. פני הבלוגוספירה כפני המדינה, וכרגיל אני חי בבועה.

שקד גם כותב על תופעת ה"כתבתי על זה בבלוג השני שלי", כלומר המולטי-בלוגרים, אלה שבלוג אחד לא מספיק להם. אני חייב לומר, שגם אותי זה מעייף, ולכן בכל פעם שחשבתי לפתוח בלוג נוסף למטרה אחרת, ירדתי מהעניין מיד. ובכל זאת, אני בהחלט מסוגל לקבל שאנשים רוצים להפריד בין ענייני דיומא לשירים שהם כותבים (אני מתפתה לתת את עופר כדוגמה... מקווה שלא יתעצבן עליי). אני נהנה לחבר בין השניים, אבל חייב לומר שכבר קיבלתי לא פעם טענות בנוסח "אנחנו רק רוצים לקרוא על מוסיקה... עזוב אותנו מפוליטיקה.

שקד כותב גם על הפרובוקטורים, ע"ע בני ציפר, שנוהגים לכתוב פוסטים דמגוגים, פרובוקטיביים, מתנשאים ומעוררי מחלוקת, העיקר למשוך אליהם אש ומבקרים. ועל המרצים לענייני בלוגרים ו/או אינטרנט, שלמעשה לא מציעים שום דבר חדש פרט לסיפור חייהם והשקפתם האישית על האינטרנט (בניסוח של שקד זה הולך ככה: "1. לא היו לי חיים 2. אף אחד לא הציע לי עבודה 3. ההורים לא הסכימו שאני אחזור לגור בבית 4. בכוחותיי האחרונים פתחתי בלוג. 5. הפכתי מפורסם. אפילו כתבו עליי בטיים אאוט"). ועל המעדכנים בזמן אמת, מהטלפון הסלולרי שלהם או המחשב הנייד, שלא יכולים להתנתק לרגע וחייבים להודיע לכולם מה הם עושים. ואלה עם המחשב המשופר והחיבור המהיר שיכולים להוריד הכל הכי מהר והכי טוב.

אז נכון – הוא מגזים, הוא מעצבן, הוא משחק על קו התפר הדק שבין להבין על מה הוא כותב (מפזר באזז וורדס נכונות, כמו פיירפוקס ורסס) לבין לעשות צחוק מאנשים שברור לכולם מי הם. אבל בסופו של דבר הטור שלו לא מועיל ולא מזיק, למל"מ. את אנשי האינטרנט הוא מקסימום עיצבן. במקרה היותר טוב הם קצת ירדו עליו שהוא כותב על אי-מיול וצ'אקי והורדות בלי תרגום, מה שמוכיח שהוא לא באמת מבין. את אלו שלא מבינים באינטרנט הוא כנראה פספס לגמרי. הם נתקעו כבר בפסקה השנייה ועברו הלאה לפתור את התשחץ.  

אבל – וכאן מגיע השלב שבו אני נאלץ להפנות את הגב, בצורה זו או אחרת, לרעיי שעל הבלוגים - אני חושב שאנחנו לא יכולים לשפוט את שקד, כיוון שגם אנחנו, "אנשי האינטרנט", נוהגים ללגלג על אלו שלא מבינים שחיים עם אינטרנט הם בעצם חיים משודרגים, מלאי ידע ואפשרויות. באותה המידה שבה איננו יכולים להבין כיצד הם מסתגרים להם בתוך עולמם הצר, מקבלים את כל האינפורמציה שלהם מהרענן שקדים של העולם, וטוב להם, הם לעולם לא יוכלו להבין את "אנשי האינטרנט", שחיים ונושמים רשת, "שמייצרים וצורכים מידע בכמויות שאנשים כמו שקד פשוט לא יכולים לעכל" (הקרדיט לאחת), שנהנים מהחיים בשני העולמות, הוירטואלי והממשי.

טוב, אולי זה בגלל שאני בעצם לא "איש אינטרנט" לגמרי. כי, לפי קנה המידה של רענן שקד, אני לא ממש מתיישר עם הסטטיסטיקה: 1. יש לי חיים. די עמוסים, אפילו. 2. יש לי עבודה. לעתים היו לי אפילו יותר מאחת. 3. אני לא גר עם ההורים. אם כי אני לא שולל שביום מן הימים ההורים יגורו אצלי. 4. פתחתי את הבלוג הזה בכוונה תחילה, והוא נותן לי כוחות. 5. לא הפכתי למפורסם. לא כתבו עליי (כמעט) בשום מקום. וחוץ מזה, אני לא משתמש בפיירפוקס, לא מוריד באי-מיול, לא רואה סדרות טלוויזיה שהורדתי באינטרנט, המחשב שלי ענתיקה  (ובכלל קיבלתי אותו מאחותי), לא הרצתי לאף אחד בשום מקום על אינטרנט ו/או בלוגים, אין לי בלוג נוסף לזה ו...  טוב, לפחות אני נהנה מאוד לקטר פה על ראש הממשלה והמדינה המעפנה הזאת וההוא מהרדיו שעושים עבודה גרועה בזמן האחרון, ומדי פעם לשים על הכוונת גם עיתונאים מכובדים.