שגיא נאור

שוב חלפה שנה, ושוב הקיץ הזה הופך בלתי-נסבל. למרות שאת רוב היום אני מוצא את עצמי מעביר באוויר הקר והנעים של המזגן – בעבודה, באוטו, בבית – המעט שבו אני נחשף לאוויר החם והלח שבחוץ מעורר בי תחושות קשות של גועל וקלסטרופוביה וגעגועים עזים לאירופה.

כי אתם מבינים – אני בעצם לא שייך לכאן. סבא שלי עזב את פולניה והגיע לכאן, אבל הגוף שלי עדיין מכוון על התרמומטר של מזרח אירופה. בחורף אני מסתדר מצוין, בסתיו אני פורח, אבל בתל-אביב אין סתיו. יש רק קיץ, עם הפוגות קצרות של טמפרטורה נמוכה. והגוף שלי לא מבין, משיר דמעות גדולות של זיעה, ומתגעגע.

פנחס שדה גם כן נולד בפולין. לא רק בגלל זה אני אוהב אותו... J   המלים שהוא כותב עוסקות בנושאים הכי יומיומיים, אבל עושים זאת בצורה חכמה ומאלפת (ואני לא מדבר רק על "החזיון לפרנציסקו גויא" הבלתי-רגיל). ב-1990 הוא פירסם במעריב את השיר "על אי הצורך לקנות מאוורר בקיץ". בקיץ של שנות האלפיים באמת לא צריך לקנות מאוורר, כי הוא ממילא אינו מסוגל להועיל. אז אפשר רק להתנחם בשיר היפהפה הזה, ולקוות להיות כאן גם בשנה הבאה, ואם אפשר אז שיהיה קצת יותר קר...

לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָׁרָב,
אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר
לִלְחֹם בַּשָׁרָב הַזֶה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵילוֹת.
וְחָשַׁבְתִּי בַּדָבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי
אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹר,
וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשׁהִי.
הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.
הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַיִץ, צִנַת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.
בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.
הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.
בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָם: לֶכְתְכֶם לְשָׁלוֹם.
שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.