שגיא נאור

על אבו-מאזן ומאזן האימה

נדמה שההפיכה הצבאית ברצועת עזה הפתיעה את כולם: את העולם המערבי, את העולם הערבי, את ישראל ואת הפלסטינאים, ובעיקר את אבו-מאזן. זה קצת מוזר, אם מסתכלים על מה שחמאס מעולל עשרים שנה לחלקת המזרח-תיכון הקטנה שאנו יושבים בה.

ההתנתקות המבורכת שהתרחשה פה לפני שנתיים היתה לכאורה כל מה שאבו-מאזן והרשות שלו יכלו לצפות לו. ישראל פינתה את עצמה מבין הרגליים של הפלסטינאים, וכאילו אמרה "הרשות נתונה, והפנקס פתוח". אבל הרשות לא לקחה שליטה, הרשות לא עשתה דבר, במיוחד כלפי ההתחמשות של החמאס וההתקפות שלו כנגד אותה ישראל ממש, שהעזה לתת צ'אנס לאבו-מאזן וחבורתו.

וזאת צריך לדעת לגבי אלימות וטרור, לדעת ולזכור: אין אלימות טובה, אין טרור מוצדק. מי שמאשר אלימות כנגד זה או אחר, סופו שיסבול מאותה האלימות ממש. מי שמצדיק טרור כנגד צד זה או אחר, סופו שהטרור הזה יופנה לעברו. ההסטוריה מוכיחה את זה פעם אחר פעם - מי שמתאכזר לחתולים, הופך לרוצח סדרתי; מי ששורף ספרים, סופו שישרוף אנשים; מי שיורה קסאמים לעבר שדרות, סופו שיחסל פצועים חפים מפשע בבית חולים.

כפי שהכיבוש של עם אחר השחית אותנו והפך אותנו לאלימים כנגד עצמנו, כך דרך האלימות והטרור של הפלסטינאים מתפוצצת להם בפנים עכשיו וגובה מהם מחיר כבד. ואבו-מאזן וחבורתו, שעצמו עין מול הטרור של החמאס, כל עוד הכוונות שלהם לא היו מכוונות לבית, יכולה עכשיו רק להאשים את עצמה במאזן האימה שנוצר.

והפלסטינאים האומללים, כאילו לא חסרו להם צרות עד עכשיו, כאילו לא ניהלו גופים אינטרסנטים מלחמות כבוד ויוקרה על חשבון הגב האומלל והשבור שלהם, מחלקים עכשיו את מעט השטח שזכו בו סוף-סוף לשניים, שתי מדינות לעם אחד, ודוחים עוד את המדינה המיוחלת שלהם, את קץ הקרבות, את הזכות לחיות בשקט.

על בורג והבורג שחסר לו (או לא)

את הדברים שכתבתי לעיל אמרו, בצורה דומה, כבר לפניי. זה לא משנה. "ישראל שלא איכפת לה מילדי הפלשתינאים, שלא תתפלא כשהם באים ספוגי שנאה ומתאבדים בשמחה בכל מוקדי האסקפיזם הישראלי". מי שאחראי לציטוט הכואב אך המדויק הזה, בשיא האינתיפאדה השניה, אי שם בספטמבר 2003, הוא אברום בורג. המשפט הזה נכלל במאמר שפרסם בעיתונים זרים, וכלל גם את המשפט "הם מקיזים את דמם במסעדות שלנו כדי להרוס לנו את התיאבון, כי להם יש בבית ילדים והורים רעבים ומושפלים". כותרת המאמר, לפחות ב"גרדיאן" הבריטי, היתה "סוף הציונות".

בגלל משפטים כאלה, ודעות כאלה, הערכתי, אפילו אהבתי את אברהם בורג. יש משהו מרענן, אופטימי, מעודד בכך שבורג, הבן של, חובש כיפה, אדם מסורתי ונאור, מסוגל לומר את הדברים שרוחשים לי בבטן, לבטא את הכאב והתסכול של כולנו. לרגע, כשהיה מועמד לראשות מפלגת העבודה ב-2001, אפילו העזתי להאמין שבורג, כראש ממשלה, יוכל להצעיד את כולנו לעתיד טוב יותר. נו, טוב. מאז כבר התפכחתי מהחלומות שלי כמה וכמה פעמים.

אבל בורג הפסיד בספטמבר 2001 בקרב על העבודה, ב-2003 פרש מתפקידו כיו"ר הכנסת. אחר-כך הפך להיות יו"ר הסוכנות, נחשד בשחיתות (גרסה איטלקית לפרשת "האי היווני"), נאבק בבית הדין לעבודה על ג'יפ ונהג שמימנה לו הסוכנות אחרי פרישתו לצורך פעילות עסקית פרטית, הוציא דרכון צרפתי ואף המליץ לכל אזרח להוציא אזרחות זרה. אותו בורג, שאמר ב-2003 לארי שביט שהוא "לא שם תרמיל על הגב ובורח", לא רק שברח אלא גם לא שם זין עלינו, שנשארנו מאחור.

וזה עצוב, כי לא נשארו הרבה אנשים שיכולים לומר את הדברים שהוא אמר. להכריז ש"אם הציונות היום היא ארץ ישראל השלמה, אני אנטי-ציוני" וש"נצרים היתה למזבח, האל למולך וילדינו לקורבנות אדם של עבודת אלילים נוראה". הראיון שנתן בסוף השבוע שעבר לארי שביט, זה שהביא עליו טונות של קיטור, הכיל גם לא מעט אמיתות ודברים נכונים עד כאב. את הכאב הזה רבים לא יכולים לסבול, הוא מעורר בהם תגובות זועמות ואלימות. ואלה מאיתנו שניחנים בסף סבל גבוה יותר, בעיקר הצטערו. הצטערו שההקצנה של בורג מסתירה את הדברים החשובים שיש לו לומר, שולחת אותו לקצה הסהרורי של השמאל הישראלי, הקצה שאיש לא מתייחס אליו.

על מצעד הגאווה וחוסר הגאווה של פרס

שמעון פרס נבחר לנשיא התשיעי של מדינת ישראל. באמת הגיע הזמן. זה כל מה שאני יכול לומר, כי אף פעם לא הייתי ממעריציו של פרס.

אמנם האיש רב-פעלים וראוי להערכה, אולי אף הערצה, על פועלו לאורך השנים למען מדינת ישראל, ובכל זאת האופי הקומבינטורי שלו, המעורבות שלו באינספור תרגילים ותעלולים, מסריחים ולא מסריחים, שחלקם אף התפוצץ לו ישר בפנים, מקשה עליי לאהוב אותו.

הנה, אפילו על בחירתו לנשיא, שעליה כמדומני יש קונצנזוס בעם הישראלי, מעיבה עננה קודרת ונטולת גאווה: "הארץ" מדווח על "עסקה" בין פרס לסיעת דגל התורה, לקראת סיום המירוץ לנשיאות, לפיה חברי הסיעה הציעו לפרס את תמיכתם תמורת פעילותו לביטוח המצעד. לשכת פרס אף הודיעה כי הוא שולל את קיום המצעד בבירה. הסיבה, אגב, כדלקמן: "פרס משתדל מאוד להימנע מכל פעילות ציבורית שיכולה להיות שנויה במחלוקת".

שמעון פרס אימץ לעצמו תדמית של איש הספר, אדם חכם, ליברל. אם היה מדובר במצעד הגאווה של ערביי ישראל, וודאי לא היה שולל את קיומו. אך כשמדובר במיעוט, שהערך האלקטורלי שלו, כך סבור וודאי פרס, זעום, שהלובי שלו בכנסת חלש, שמעורבותו בגופים החזקים במשק קטנה, פרס לא רואה צורך להגן עליו או ללכת לקראתו. זה "שנוי במחלוקת" קופצת הפולניה שבו, ושנוי במחלוקת זה לא טוב. 

פרס חושב וודאי שהוא מחק את תדמית המפסידן שלו בכך שנבחר לנשיא. ביום רביעי, אלפי הומואים ולסביות יצעדו בירושלים ויכריזו עליו פעם נוספת כלוזר.