שגיא נאור

"לא משנה מקום, גם זמן לא משנה -

ילדה קטנה אהבתי בגליל.

ואני הולך לפגוש אותה לגמרי במקרה

אחרי שכבר אשכח אותה כליל..."

(פלוגה בקו)

עם מאיר נפגשתי כמה פעמים בחיים שלי. כלומר, לא עם מאיר אריאל עצמו, אלא עם השירים שלו. נראה לי שעד גיל מסוים, הם לא מדברים אליך. איפהשהוא בסוף התיכון פינת תחילת הצבא, פתאום אתה מרגיש שהשירים האלה נכתבו עליך ואליך, שגם אתה היית שם, מאוהב בילדה קטנה, מרגיש כאילו האוטובוסים באים לפני שהספקת אפילו לגנוב איזה נשיקה. ואז אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מאיר, בתחילה מושכים אותך הקטעים הקלים, המגניבים. אחר-כך אתה נכנס לראש שלו, למלים שלו, מדקלם את הסיפורים שהוא רוקח במוחו הקודח, מזמזם יחד איתו את שירת הטרובדור שלו הלא נגמרת.

"שוכב עם אישה בשביל לעשן

חושב מחשבה בשביל לעשן

כותב משהו בשביל לעשן

מתקרב בשביל לעשן

אני מתרחק בשביל לעשן

אני מוצא חן בשביל לעשן

ומה שאחרי מותי מעניין,

כן מה שאחרי מותי אני מתכוון

זה לעשן..."

(בשביל לעשן)

מאיר הלך פתאום, סתם ככה, בלי סיבה, אפילו לא בגלל העישון (ולא משנה של מה). סתם טעות, חוסר תשומת לב. עצוב לחשוב כמה דברים הפסדנו, כמה שירים לא נשמע. התחושה הזו, של החלל הענק שנפער, ממלאת לא רק את המעריצים. די להגיע לכל אחד מהמפגשים השנתיים לזכרו של מאיר, כדי לראות שגם האמנים, קטנים כגדולים, אבלים עדיין על לכתו, וחסרים את האיש שכתב כל-כך הרבה שירים יפים לכל-כך הרבה אנשים. יותר מאדם אחד, שהביע תמיהה על האהבה שלי למאיר, גלגל את עיניו בפליאה למשמע הרשימה הענקית של שירים שמאיר כתב לאחרים, והפכו לנכסים אמיתיים של השירה העברית: "אגדת דשא", "אומרים שבלי", "בשדה ירוק", "הולך בטל", "סוף עונת התפוזים", "מתחת לשמיים", "ערב כחול עמוק", "שלל שרב", והשיר היפה ביותר בעיניי, שמאיר כתב לשלום חנוך, "ויקטוריה".

"נשכבת אחור עוזבת עוזבת

בתוך ערפיליה עוברת רכבת

קיר מתמוטט קורסת חומה

סכר נפרץ נשפכת גומה

ניגרת ניגרת מקצות ציפורניה

כשמן כדבש מפסגות גבעותיה

עוד קיר נופל נפרצת גומה

והמים עולים מקומה אל קומה"

(ויקטוריה)

כן, מאיר ידע בשירים שלו לעשות אהבה לנשים, אבל במרומז. ידע לעשן דברים טובים, אבל בהחבא. ובעיקר, חייך מתוך השירים את החיוך הממזרי שלו, פקח את העיניים הגדולות, וצחק. הצחוק הזה חסר פה, ולנו נשארים רק זכרונות, געגועים, ערגונות.

מאיר, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא זכה לאהבה והערכה באופן שלה הוא זוכה היום. אני מתקשה לשכוח הופעה שמאיר קיים ביום הסטודנט באוניברסיטת תל-אביב, בשנת 96. ההופעה התקיימה בצהריים, באמפי הקטן שליד בית התפוצות. היו שם אולי עשרים-שלושים איש. ומאיר, כמו מאיר, נתן שואו כאילו מדובר באמפי קיסריה. אבל אני בטוח שהלב נחמץ. היום הקהל נותן למאיר את האהבה שהוא כל-כך מנע ממנו בחייו.

ב-28 ביולי, יתקיים בקיבוץ משמרות ערב לציון 5 שנים למותו של מאיר. בפעם השנייה ברציפות הערב מתקיים במקום שבו נולד, גדל ויצר מאיר (וגם שלום...), שם - על הדשא שהפך ל"אגדה" - יעלו ויבואו אמנים רבים להביע כבוד ואהבה לאיש ולפועלו.

לפי YNET אישרו את הופעתם שלום, אהוד, אתי אנקרי, אריאל זילבר, חנן יובל, ברי סחרוף, דויד ברוזה, "הדג נחש", "אלג'יר", רונית שחר, תאמר נפאר, שלומית אהרון, רונה קינן, חברי להקת "שליחי הבלוז", לאה שבת, כמובן שחר ואודי אריאל. את הערב ינחה, כמו תמיד, י. קוטנר וינהל מוסיקאלית יהודה עדר.

מנסיון העבר, מדובר באירוע יפהפה, מלא בכוונות טובות ואושר. הזכרון של אהוד בנאי שר, לבד עם הגיטרה, את "בלוז כנעני" לא עוזב אותי גם שנה אחרי. אני לא יודע כמה יעלה התענוג השנה, אבל לטעמי הוא שווה כל מחיר. נבוא, נשב, נשיר, נדפוק על דלתי מרום, ואולי, טוק-טוק-טוק, מאיר ישמע.

"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר

ומילים כמו שלך

אף אחד לא אומר כבר

הנר שלך מאיר עדיין בוער"

(בלוז כנעני, מילים: אהוד בנאי)