אני הולך לעיירה שכבר נשרפה
אני הולך לעיירה שכבר בוישה
אני הולך לראות חבר'ה שכבר התאכזבו
כל-כך נמאס לי מאמריקה
אני הולך לפצות את עצמי על כל העיתונים
אני הולך לפצות את עצמי על כל שירי הילדים
הם אף פעם לא ממש רוצים לומר את האמת
כל-כך נמאס לי ממך, אמריקה
עושה את דרכי שלי הביתה
לא אהיה לבד
יש לי חיים לחיות, אמריקה
יש לי חיים לחיות
אמרו לי,
האם אתם באמת חושבים שתלכו לגיהנום בגלל שעשיתם אהבה?
אמרו לי,
ואתם צוחקים בחושבכם שכל מה שעשיתם היה רק לטובה?
אני ממש חייב לדעת
אחרי ששיקעתם את הגוף של ישו הנוצרי בדם
כל-כך נמאס לי מאמריקה
אני ממש חייב לדעת
אולי לא אראה אותך שוב
או עדיף כבר כך
את מנצלת את העולם שאוהב אותך כל-כך
אני הולך לעיירה שכבר נשרפה
כל-כך נמאס לי ממך, אמריקה
עושה את דרכי שלי הביתה
לא אהיה לבד
יש לי חיים לחיות, אמריקה
יש לי חיים לחיות
יש לי נשמה להזין
יש לי חלומות להשתוקק
וזה כל מה שאני צריך
זה היה אמור להיות פוסט החזרה שלי מאמריקה. יותר מדי חוויות לא טובות מאמריקה ביום-יומיים האחרונים של הנסיעה והרבה רופוס וויינרייט באוזניות (של הנגן שהלך לאיבוד באמריקה, ואי אפשר להשיג אף אחד שם, לעזאזל, כדי לברר אם מצאו אותו...), גרמו ל"הולך לעיירה" להפוך להמנון שלי באמריקה.
כשחזרתי חזרה הייתי עסוק מאוד, עסוק מדי, ולא הספקתי לכתוב. אבל שילוב של השמעות לא רעות של השיר הנהדר הזה ברדיו וחגיגות יום העצמאות האמריקאי ממש היום, גרמו לי להתאמץ ולהעלות את השיר הזה על הכתב.
כנראה שאראה את אמריקה יותר מהר ממה שאני חושב, אבל קשה להתעלם מהתחושה שהאידיאלים והחלומות שסימלה פעם "אמריקה" מתנפצים בזה אחר זה על-ידי שילוב של אומה קשה, מרובעת, אטומה, מקצינה מבחינה דתית, אבודה מבחינה רגשית. וכמה שירים כבר אפשר לכתוב על אמריקה?!
יום עצמאות שמח, אמריקה. ממי שחי את החיים שלו כאן, ויש לו (כמעט) כל מה שהוא צריך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
