שגיא נאור

כרגיל, האזהרה הידועה לגבי ספוילרים אפשריים בקטע להלן. אם אתם מתכננים לראות את "מדוזות", ואני ממליץ בחום, קראו את הפוסט הזה לאחר הצפייה.

לסרט החדש (והמצליח) של שירה גפן ואתגר קרת קוראים "מדוזות". "מדוזות", על שם אותה חיה שקופה וחסרת עמוד-שדרה הנוחתת בעוד רגע בחופי הים שלנו. זאת אומרת, נסחפת, שהרי המדוזה איננה שוחה לשום-מקום, אלא מוטלת לכאן או לשם על-ידי גלי הים, בלי יכולת להתנגד או לשנות כיוון, וסופה להיות מוטלת על החול לרגלינו, גוועת כל-כך קרוב למים אבל בלי יכולת לחזור. ואם הן נפגשות עם מישהו, הן ישר מנסות לצרוב אותו, רפלקס מותנה שנולד וודאי מכל אותן חבטות ומכות שניחתו עליהן מאות ואלפים בשנים מכל עבר.

בסרט החדש של גפן וקרת כל הדמויות הן מדוזות שכאלה. כולן נסחפות במציאות הקיומית היומיומית, כולן לא יכולות להתנגד או לשנות כיוון, כולן בדרכן להיות מוטלות על החול, כולן צורבות את אלו שמתקרבים מדי, רפלקס מותנה שנולד מאינספור חבטות ומכות שספגו. "כולנו דור שני של משהו", אומרת נעמי צלמת החתונות לבתיה ברגע אינטימי. רוצה לומר, כל אחד סוחב על גבו את הטראומות והמכות, על כל אחד הן הותירו צלקות וסימנים. לפעמים רק צריך שמישהו יעמיד מראה בפנינו ויראה לנו את זה. לפעמים צריך שילדה ג'ינג'ית חמודה עם גלגל תצא מהים לפתע בשביל שנשים לב.

יש משהו מאוד צרפתי ב"מדוזות". אמרתי (לעצמי) את זה עוד לפני ששמתי לב שמדובר בקו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית, ולא רק בגלל שהוא נפתח עם "החיים בוורוד" של אדית פיאף (בביצוע הנפלא בעברית של קורין אלאל). אולי זה הצילום של אנטואן הברלה, העמוס בדימויים ובפרטים. אולי זה הלוק המושקע והמופלא, שכמותו לא ראיתי עדיין בסרט ישראלי. אולי זו שרה אדלר הדכאונית (וגם ברוריה אלבק בתפקיד אלמנה שחורה שכזו). ואולי זה הריאליזם המרפרף חופשי לפנטזיה, כמו ב"אוכל מהיר, נשים גנובות" או "אמלי" הזכורים לטובה, שמזכיר כל-כך את הקולנוע הצרפתי.

למרות שהסרט מתרחש (וצולם) כולו בתל-אביב, קרת וגפן מיקמו את הגיבורות שלהן ב"עיר ליד הים", וניסו בכל הכוח לשמר בסרט שלהם משהו גלובלי, בינלאומי, שיכול לקרות בכל מקום. למרות שהסרט דן בניצולי שואה וסטודנטים למשחק, חתונות באולמות סוג ב' ומוכרי ארטיקים בלי חולצה, בעלי דירות נבלות ונהגי מוניות חצופים, ובעיקר למרות שהסרט מציב לנו, הישראלים, מראה מול הפרצוף, נראה שבאותה המראה בדיוק יכול להביט גם בחור צרפתי, אנגלי או אמריקאי, ולצחוק ולבכות ולהזדעזע ולחשוב בדיוק כמונו, ואולי בגלל זה "מדוזות" הוא כזה סיפור הצלחה.

כתבתי "גיבורות", למרות שבסרט מופיעים גם גברים. אולם ברור שכמו בקולנוע הצרפתי (וגם בזה הספרדי) הגיבורות האמיתיות של הסרטים הקטנים-גדולים "מהחיים" הן נשים. הגברים בסרט הזה הם גברים סטריאוטיפיים – אטומים (בעל הבית שאומר לבתיה לענות לטלפון ונעלם), קשים (אחראי המשמרת באולם האירועים שבו בתיה עובדת), עצלנים (השוטר שלא עושה דבר כדי לאתר את הילדה האבודה) ופלרטטנים (החתן שמפתח מערכת יחסים שכזו עם הבחורה המבוגרת מהקומה שמעל). עם רפרטואר שכזה, מה הפלא שמיכאל וקרן, הזוג הטרי, מגלה כבר בליל החתונה שהחיים הם לא כמו בסרטים הוליוודיים, ושאבא של בתיה, הגבר המפותח ביותר בעלילה, הוא בעל מכה ובוגד.

ועם זאת, ואולי בגלל זה, התסריט של "מדוזות" מבריק. הוא משעשע ומטריד בו זמנית. בשיחה עם הצופים לאחר הקרנת הסרט קרת הבטיח שמדובר ביצירה שכולה של אשתו, שירה גפן. את אשתי הפרטית זה לא שכנע. אני חייב לומר שמבט בתפניות הפנטזיונריות בעלילה, שחלקן מעוררות תמיהה וחלקן מעוררות חיוך, גורם לך לחשוב מיד על "צינורות" ו"געגועיי לקיסינג'ר" ו"החמישייה הקאמרית" ו"משהו טוטאלי", כל אותן יצירות שמטיילות חופשי בתפר שבין אמת לדמיון, שעושות שימוש בפיקציה כדי לומר משהו בעולם האמיתי. אם לא קרת עצמו כתב את התסריט (או עזר מאוד) אזי וודאי שרוחו ויצירתו ופועלו עמדו מול עיניה של גפן כשכתבה את הסיפור הזה.

וגפן?  מי שהיא דור שני לכותבים, נסיכת הסיפורת העברית, ששירים נפלאים נכתבו עליה ולה, ומי שטראומות מהורים לא זרים לה וודאי, באה חשבון עם ההורים והשכנים וכל מה שמסביבה בסרט המיוחד הזה. "דראון עולם. מה זה?" שואל מיכאל את אשתו הטרייה קרן. "משהו רע שממשיך וממשיך ואף פעם לא נגמר", היא עונה. וכך נבנית לה גם העלילה – בתיה שיחסיה עם סביבתה מתפרקים, כמו גם הדירה שבה היא חיה; צלמת החתונות שלא מצלמת את הזוג וברור שכל רגע תפוטר; הזוג הטרי בירח הדבש, שעוברים מחדר לחדר, מפיאסקו לפיאסקו; וג'וי, הפיליפינית החביבה, שהזקנים שבהם היא מטפלת מתים עוד לפני שהיא מגיעה אליהם, ועם אלה החיים היא אינה מסוגלת לתקשר.

  צילום: גלריית תמונות של קבוצת הריף.