"האנשים פה טובים, זה רק המדינה שחרא". חשבתי על הקלישאה החבוטה אך הנכונה הזו, שהזכיר אתגר קרת בשבוע שעבר, כששמעתי את איסמעיל אחמד מדבר היום בחדשות של אחד הערוצים (לא שמתי לב איזה). אחמד הוא פליט מדארפור, והוא הפך לדובר הפליטים משום שהוא היחיד מביניהם שדובר אנגלית.
"כששמעתי על ישראל, ידעתי שאתם תזדהו עם הסיפור שלנו, אתם שעברתם את אותו הדבר לפני ששים שנה", הוא אומר, ואז מספר איך נמלטו הוא ושאר הפליטים ממצרים, שם נאלצו לשהות מעל לשנתיים, מוכים וחבולים. ואני חושב על יציאת מצרים שלנו, ותוהה כמה זמן הם שהו במדבר, ואיך אנחנו מלמדים אותם כבר בימיהם הראשונים כאן שהאנשים פה טובים (והם מגישים להם אוכל ושתייה ונותנים להם שמיכות ומזרנים) אבל המדינה חרא (ולא מחליטה מה לעשות איתם, ומסיעה אותם מבאר-שבע לירושלים וחוזר חלילה, ומאיימת לגרש אותם בחזרה לתופת ממנה ברחו).
יוסי גורביץ', שהרים את נס "יש להפסיק את רצח העם בדארפור", כתב לפני כמה ימים: "הפתרון איננו מסובך כל-כך... נעניק להם זכות פליטות וגם רשיון עבודה, על חשבון מכסות העובדים הזרים... זה לא מסובך, צריך רק רצון טוב... כל המציל נפש מישראל – אבל רק מישראל – כאילו הציל עולם ומלואו. שאר העולם מתבקש למות בשקט".
כמה מהר אנחנו שוכחים מהיכן הגענו ואיפה היינו לפני כמה עשורים. כמה מהר מתרגלים להיות החזק, השולט, האמיד. כמה מהר אנחנו הופכים קשי-לב ואטומים, שמסוגלים להביט באיסמעיל אחמד וחבריו ולא לרחם עליהם. ולא לפתוח את ליבנו, דלתותינו ושערינו. ולא להציע להם מקלט, בית, מיטה.
הקשבתי לאיסמעיל אחמד וחשבתי על אהוד בנאי. ואיך לפני עשרים שנה הוא שר לפליטים מארץ אחרת באפריקה את "עבודה שחורה". "מאצל המדורה, מעבר להרי החושך / אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל", הוא כתב שם. "הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות / גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות". וגם: "הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן / מחכים שתיפתח הדלת מבפנים". אבל הדלת סגורה, הגלות נמשכת, ואצלנו מטכסים עצה כיצד להחזיר אותם להרי החושך, שהרי לנו יש מספיק צרות משלנו. אנחנו דווקא רצינו לעזור, אבל זו פשוט המדינה שתקועה בחרא של עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
