שגיא נאור

"ההופעה אתמול הייתה יותר טובה", סח לי מתישהו במהלך ההופעה (מצטער, הערק עלה לי לראש...  הפרטים קצת מעורפלים) ההוא שהיה חבר טוב בימים עברו והיום הוא איש ערוץ המוסיקה. כן, זו ללא ספק ה-קלישאה של ההופעות החיות בארץ הקודש. זה ו"ההופעה תתחיל בעשר" (כלומר, לפני שתים-עשרה אין לכם מה להגיע) וה"שלום" ו"תודה" שכל אמן זר מחויב לתרגל על הבמה.

ואני דווקא חשבתי ללכת להופעה של יום חמישי בהאנגר, אבל העדפתי את פורטיס על רוקפור ואת הבארבי הקטן והחם על ההאנגר הגדול והמנוכר.אבל פורטיס הבריז ברגע האחרון, והבארבי היה דחוס וחם מן הרגיל, והסאונד היה על הפנים (לא ברור לי למה...), והיו רגעים שבהם חשבתי על ההופעה של יום קודם, אבל אני הלכתי לבלונד רדהד ביום שישי בבארבי, והיתה בסך-הכל יופי של הופעה.

אני אוהב את "Melody of Certain Damaged Lemons". אני חולה על "Misery is a Butterfly". לכן, כשלפני שנה, הג'ינג'ית הבלונדינית הייתה צריכה להגיע התרגשתי קשות ואף התלבטתי אם ללכת להופעה שלה (עם חימום מאת הלהקה של ההוא מלמעלה) או ללכת להופעה של דפש מוד עם חימום של הג'ינג'ית. בסופו של דבר בחרתי בדפש מוד. בסופו של דבר אלה וגם אלה הבריזו בגלל המלחמה. בסופו של דבר, שנה אחרי, אני נפגש איתם בבארבי. סוג של סגירת מעגל.

לא הספקתי לחרוש עוד על "23". לא מספיק, לפחות. והסאונד המוזר והלא-ברור שהגיע לרמקולים של הבארבי גרם לי,  למרות יכולת מרשימה למדי באנגלית (למוד הודים, סינים ורוסים), לא להבין מלה וחצי מלה ממה ש... וקאזו שרו. וחבל, כי אני מאוד אוהב את המלים של הבלונדה בדרך-כלל. ובכלל מלים עושות לי את זה, עם כל הכבוד לקירות הרעש הנפלאים.

ואגב קירות, אז כשהבלונדינים הג'ינג'ים עלו על הבמה, וראיתי שמדובר בסך-הכל בשלישייה, תמהתי מהיכן יגיעו כל שאר הקירות, אלו של הקלידים בעיקר. התשובה הייתה פלייבק. פלייבק?!, שאלתי את עצמי בבהלה. מה זה פה, רוני סופרסטאר?   אבל זה אכן היה פלייבק, וכשקאזו שרה והתאמצה ללוות את הפלייבק של הווקאלז של עצמה, משהו הרגיש ממש לא לעניין. מה, יכולתי לשבת בבית ולשמוע אותה שרה ככה.

אבל האמת שזו הייתה חוויה לצפות בה על הבמה. במיוחד לאחד כמוני, שבקושי ידע איך היא נראית עד אותו רגע שבו נתקלתי בחזותה המצודדת על במת הבארבי. וקאזו הסתובבה על הבמה הזאתי עם מכנוסים (?) קצרצרים וכל החצוצרה בחוץ (או כך מדווחת עטר, שעמדה בקדמת הבארבי), ונעה כמו בסרט פורנו, ועשתה את זה ובגדול. והיא גם יודעת לשיר. והיא גם מנגנת יופי. בקיצור, בחורה לעניין.

Misery בהופעה חיה בבארבי. צילמה: עטר.

איכשהו יצא שהשירים שלא ממש התחברתי אליהם ב"23" נשמעו הרבה יותר טוב על הבמה. סימונה נתן סט תיפוף מופלא, יצירתי ומרהיב, ואמדאו וקאזו החליפו ביניהם גיטרות ובס וקלידים ושרו ורקדו ונתנו שואו לקהל שנדחס בבארבי. הי, גלעד כהנא כאן, אני אומר לעצמי פתאום ברגע של צלילות. ובינתיים בלונד יורדים כמו מנצחים מהבמה. הם עולים להדרן ראשון, וגם הדרן שני יגיע. ובהדרן השלישי הקהל יזרוק להם שמות של שירים, שחלק מהם הם מודים שהם לא יודעים איך לנגן... 

אבל הם נתנו את כל השלאגרים מהאלבומים הקודמים, את "Elephant Woman" ואת "Misery" ו"Messengar" ו-"Falling Man". והאחים פאצ'ה הפליאו לייצר קירות של רעש וקצב וקאזו המשיכה לייבב וליילל ולגרות. אמרו לי שביום חמישי קאזו התנצלה שלקח להם כל-כך הרבה זמן להגיע לתל-אביב. ביום שישי הם החזירו לקהל התל-אביבי ובגדול.

קשה לומר שזו הייתה ההופעה החיה הכי טובה שראיתי. הרי בדיוק לפני שנה דבנדרה נתן שואו גדול ממש כאן בבארבי. ובכל-זאת זו היתה הופעת רוק משובחת, עם גיטרות מנסרות ותופים שדופקים בראש ווייב ופיל של הופעת רוק, וכאלה – אני מודה – לא יצא לי הרבה לראות. ועבורי זו הייתה חוויה מרגשת, ונהניתי ליפול בשביים של האחים פאצ'ה והגברת קאזו מקינו, כי "אני מה שאני, ומה שאני זה מי שאני, אני יודע מה שאני יודע, וכל מה שאני יודע הוא שהרגשתי, שאם רק יכולתי ללכת דרך קירות, אז אולי הייתי אומר מי אני, אבל אני רק אדם שעדיין לומד איך ליפול".

בלונד רדהד בהופעה, בארבי, 6.7.07