"הכי הייתי רוצה לרקוד", הוא אומר לי פתאום. "אבל אתה יכול לרקוד", אני עונה לו, "הרים היום ממילא אף אחד לא זז יותר מדי כשהוא רוקד. מקסימום מזיזים את הישבן מצד לצד, אולי את הראש. אתה יכול לעשות את הדברים האלה בלי בעיה". "לא", הוא נכנס לדבריי בגסות, "לא, אני רוצה לרקוד באמת. אני רוצה לרוק כמו קרי גרנט, כמו המפרי בוגרט. אני רוצה לרקוד כמו אל פצ'ינו ב"ניחוח אשה". להוביל, לחזר לכבוש".
הפסקה לעיל שכבה בחלק האחורי של המוח שלי כבר איזה שלוש שנים. אחר-כך היא שכבה גם במחשב שלי, ביחד עם כל מיני פסקאות וחצאי-פסקאות שאני הוגה מפעם לפעם ולא מגיע אף-פעם למצות אותן. חיכיתי לטריגר, חיכיתי לזמן פנוי, חיכיתי וחיכיתי. אולי גם לא רציתי להתמודד עם הסיפור הזה, שהתחיל להירקם אצלי בראש, השזור פרטים ביוגראפיים ודמיוניים, הרווי כאב ואהבה וגעגועים.
בסוף הייתה זו תחרות "הסיפור הקצר של 'הארץ'" שגרמה לי לשבת ולעבוד ולכתוב ולתקן ולשפץ ולסיים. אני חייב להודות שכשקראתי את התוצאה הסופית, חשבתי לרגע כלל לא לשלוח את הסיפור לתחרות. חששתי מהחשיפה, חששתי מהביקורת, ובכלל הרי כתבתי את הסיפור הזה בשביל עצמי, אולי בשבילו גם.
בסופו של דבר שלחתי, ביום האחרון ממש.
ברגע האחרון הוספתי לסיפור את הפסקה המפורסמת של מארק טוויין: "תרקוד כאילו איש אינו צופה בך, תשיר כאילו איש אינו מקשיב, תאהב כאילו מעולם לא נפגעת, ותחיה כאילו אותה בגן-עדן עלי אדמות". הפסקה הזו גם נתנה לסיפור את השם. אני חושב שהיא מייצגת בצורה הטובה ביותר את האידיאל שלי לגבי החיים, וגם את הדרך שבה האומץ והכוח והאהבה שיש לבנדה האמיתי משתקפים בעיניי. שהרי רק מי שדפק, אבל ממש, על שערי גן-העדן (לא רצו לקבל אותי, הוא תמיד מספר בצחוק) יודע להעריך את מה שיש כאן, עלי אדמות.
ברגע העוד-יותר אחרון החלטתי להוסיף את השורה "מוקדש לישי, הבן-אדם הכי אמיץ שאני מכיר". קצת חושפני, קצת מפר את ההסכם שבין סופר לקוראים בדבר אי הבהירות של פרטים, ובכל-זאת הרגשתי שאני רוצה, אולי חייב.
בסופו של דבר, בפסח, הייתי במקום אחר. אפילו לא טרחתי לפתוח בדיעבד את העיתון ולגלות אם יצא משהו מהסיפור. תיארתי לעצמי, שאם לא יצרו אתי קשר, כנראה שאינני בין הזוכים. נו, מילא. מאוחר יותר קראתי ביקורת של מישהי על התחרות, על כך שהזוכים בה כבר אינם סתם סופרים אנונימיים כי אם מקורבים-ל ועורכים-ב וכו'. זה לא ממש מעניין אותי. אני ניצלתי את הבמה הספרותית העומדת לרשותי, אותה במה חדשה-ישנה, ופרסמתי את הסיפור שם.
אחרי ששלחתי גם לו, וקיבלתי את אישורו לפרסם את הסיפור קבל-עם-וקוראיי-הנאמנים (אגב, והוא ביניהם...), אני מתכבד להציע גם לכם לקרוא. לסיפור קוראים "לרקוד כאילו איש אינו צופה בך" והוא ללא ספק הסיפור שאני הכי אוהב בעולם וגם הסיפור שאני הכי גאה בו בעולם, כנראה בגלל שהוא כל-כך (כמעט) אמיתי, כל-כך (כמעט) קרוב.
ותודה אחרונה לאהוד וגבריאל ומאיר וישי (שמתי אותך בחברה טובה, יה מניאק!) על ההשראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
