שגיא נאור

רוב הזמן הוא מריר. לא כועס, לא מאשים, רק מריר. מריר כתוצאה משנים שבהן הוא לא מוצא את עצמו, מנותק ממולדת, ממורשת, גולה במדינה שאמרו לו שהיא שלו.

אבל יש פעמים שהוא מלא זעם, פרצופו אדום מכעס, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. זה קורה בעיקר כשהוא יושב בסלון, ומאזין למוסיקה. שם על הפטיפון את ה"פתיחה לחלום לליל קיץ", מנדלסון.  המוזיקה שלו מרגיעה אותו, מקררת אותו בחום הלוהט של יולי, מרפה את השרירים התפוסים והכואבים. ואז, בדיוק כשהוא עוצם עיניים, ושוקע לתוך הכורסא, הברברים מהקומה השנייה דופקים שוב עם המטאטא על הרצפה וצועקים משהו שמיועד אליו. ההתנהגות הזו, חוסר הכבוד, חוסר התרבות – אלה הדברים היחידים שבאמת משגעים אותו. לכל השאר הוא התרגל.

כשרק הגיע לפה חשב שבאמת יתגשמו כל החלומות שלו. הרי הם הבטיחו. אמרו שיחכו לו, שידאגו לו. שם הוא היה פרופסור למוסיקה, בקונסרבטוריום גדול ומפורסם. היה לו מעמד, בית יפה וגדול, חברים. אבל הם דיברו אל הלב שלו. אמרו שיש פה ים כמו שאין בשום מקום, וקיץ ארוך ויפה, וכולם ערבים זה לזה, וציונות.

אז הוא עזב הכל, ובא לארץ.

הוא עדיין זוכר את היום. יורד מהמטוס עם חליפה שחורה, מזוודה קטנה ביד כי לא נתנו לו להוציא כלום, קצת בגדים, קצת תקליטים, וזהו. חלומות גדולים הפכו מהר מאוד לשקרים קטנים, מהדירה הקטנה לא רואים ים ולא חברים, ולמוזיקה שלו אף אחד לא מקשיב. בטח לא הברברים מהקומה השנייה.

טוב, הוא אומר לעצמו, זה לא מתאים. לא מתאים לקיץ הזה הרותח, לא מתאים לברבריות, לא מתאים למהירות. זה מתאים לשלג, לשקט, לתרבות. ממש כמוהו. גם הוא לא מעניין פה אף אחד, נמק לאיטו על המרפסת, הפטיפון מנגן את "מארש החתונה".

רוב הזמן הוא מריר. לא חושב על לעזוב, לא מנסה להשתלב, רק מריר. מריר כתוצאה משנים שבהן הוא מסתובב, כמו התקליט של מנדלסון, ולא מגיע לשום מקום. מנותק ממולדת, ממורשת, גולה במדינה שהבטיחו לו שהיא שלו.

(על-פי "ותינוק" של עמיר לב)

*** נכתב במקור עבור גלריית הסיפורים של פורום המוזיקה של YNET ***