שגיא נאור

זה לא שירות המילואים הראשון שלי (אם אפשר לקרוא ליום מילואים "שירות" בכלל) מאז המלחמה ההיא, אבל זה שירות המילואים הראשון בסימן המלחמה ההיא, או שיפור המוכנות למלחמה הבאה.

מטרת יום המילואים המוצהרת: הכרת הימ"חים, מחסני החירום למי שאינו דובר צה"לית מדוברת. מטרת יום המילואים הלא-מוצהרת-ברם-האמיתית: כסת"ח. שחס וחלילה לא ייקבע מבקר המדינה או ועדת חקירה זו או אחרת בעתיד, שחיילי המילואים לא הכירו את הימ"חים שלהם ולכן קרה מה שקרה או יקרה. נו, מילא.

בסך הכל יום המילואים הזה הפתיע אותי לטובה. נו, כשאין לך ציפיות, נכונו לך רק הפתעות טובות. בניגוד למצופה היום התחיל, בערך, בשעה הנקובה (זימנו לתשע, הגעתי בערך בעשר, התחילו להתייחס אלינו בעשר). יתרה מזאת, היום גם הסתיים די במהירות (איזור אחת בצהריים), וזאת בניגוד לציפיות היום יימרח (כי אם כבר זימנו אותנו ושילמו לנו כסף, אז למה לשחרר מוקדם).

עם זאת, אני חייב לציין לשם הגילוי הנאות שהיום כלל חיול (דקה עבודה נטו), הכרת הימ"ח (דקה עבודה נטו) והרצאה של סגן המפקד (חצי שעה נטו). כל זה לקח אתמול שלוש שעות לערך, וגם זאת רק בגלל שחיילי המילואים, ככל חיילי המילואים, ניסו כל שביכולתם כדי לקיים את מצוות "גומרים-הולכים".

אז למה, ניסיתי לשאול את עצמי, למה הצבא, שמנסה להשתפר ולהתייעל, לא מצליח לעשות את הדברים כהלכה?   למה, הקשיתי על עצמי, סגן המפקד כמעט ושכנע אותי במצגת שלו שהצבא של אחרי המלחמה הוא לא אותו הצבא, ששנית לא יחזרו המחדלים ההם ושלמדנו והפקנו לקחים, ובכל-זאת כולנו קיבלנו את ההרגשה שכלום לא השתנה?    ובכן, באופן מפתיע ואולי לראשונה בתולדות שחרור הקיטור שלי על הצבא, אני מוכן להציע גם תובנה.

והתובנה היא שהצבא, הפלא ופלא, נופל במלכודת ההיררכיה. הוא בנוי כל כולו על היררכיה, עמוקה ורצינית, ועל כך שהחייל האחרון בשרשרת יקיים את הפקודות של החייל הראשון בשרשרת כדברן וכהלכתן. כל זה טוב ויפה, אבל הבעיה היא בזהות אותם החיילים שלאורך השרשרת ובמידת התאמתם לתפקיד.

בראש ההיררכיה עומדים אנשים שאמורים להיות ראויים לתפקידם. אמורים להיות, אני כותב, כי כבר נוכחנו שיש חריגים. ובכל זאת, הצבא, ככל מערכת, משקיע זמן רב ומשאבים ומחשבה, כשהוא בורר ומקדם ומחליט מי יעמוד בראש הפירמידה (אלא אם כן באים אולמרט ושכמותו ומתערבים בהחלטות). ואילו ברמות הנמוכות יותר, קצינים בדרגת סג"מ או סגן, ויש רבים כאלה בצה"ל (אולי רבים מדי), אין כלל סינון (אלא אם כן מישהו חושב שבה"ד 1 או בה"ד 12 הם פילטר...). התוצאה – קצינים בדרגות הנמוכות שלא ראויים להיות קצינים, שהם חסרי יכולת או התאמה לתפקידם, אבל שהם בסופו של דבר מי שאמורים להוציא לפועל את "רוח הדברים".

הנה, למשל, אני בטוח שמטרתו של יום הכרת הימ"ח הזה היתה טובה בעיני המפקד או מי שהחליט עליו. אני אפילו חושב שקצין השלישות שהחליט להעמיד במקום כמה וכמה שולחנות ובכל אחד מהם כמה פקידים כדי לקלוט את כמות האנשים הרבה שתגיע ביעילות הוא איש חכם ומנוסה. ברם בשטח ניהלו את הפיאסקו קציני קישור זוטרים ומקטיני ראש, שלא קלטו – לא מראש ולא בדיעבד – שאם בדרך אל השולחנות הרבים מובילה דלת אחת קטנה ובודדה, יווצר שם לחץ אדיר, שיגרום לבלאגן, לדוחק וכמעט לאסון. אותם זוטרים לא מסוגלים להתמודד עם ביקורת, לא מסוגלים לאלתר בשטח, וכך גיוס שאמור היה לקחת דקה-שתיים היה עניין של שעה-שעה וחצי (וגם זאת רק משום שהחיילים עצמם התארגנו בצורה מתאימה והתחילו לקחת את העניינים לידיים).

או, למשל, עניין השחרור. בסופו של היום, קצינת הקישור שבשטח הופתעה מאוד מכך שהמילואימניקים רוצים ללכת הביתה, ושהם זקוקים לטופס המעיד על כך שהיו במילואים (aka "הפתק הצהוב"). וכך, אותה קצינה בילתה כמה דקות בלהבין מה לעזאזל אנחנו רוצים, בלמה לעזאזל אנחנו פונים אליה, בלהפנים שהיא צריכה לעשות משהו, בלחפש נואשות אחר מדפסת, בלחפש נואשות אחר חיבור למדפסת ובלנסות נואשות להפעיל את המדפסת ללא כל הצלחה. כמו במקרה לעיל, נסיונות של החיילים להציע שיפורים, שברור שנגיע אליהם בהמשך הדרך (למשל, לשלוח לנו את הטפסים הביתה), נתקלו במחסום פסיכולוגי קשה של קבלת ביקורת. בסופו של דבר, ולאחר שכמה מאות חיילים בילו יותר ממחצית השעה בשמש הקופחת ובלעשות כלום, הקצינה הגיעה למסקנה שכולנו נלך הביתה ונקבל את הטופס בדואר.

"אני רוצה להגיד לך", פנה אחד החיילים, קצין (מצטיין, לדבריו) צעיר, אל סגן המפקד בהרצאתו, "שכל המלים היפות שאמרת כאן, על שיפור וייעול ומוכנות, לא שוות כלום. אם היום הזה נראה כמו שהוא נראה, לא למדתם כלום ולא שפרתם כלום". סגן המפקד התעלם או לפחות לא התנצל. יש לי הרושם שהוא גם לא יפנים. ואני, כמו כל האחרים, שאותו חייל ביטא את רחשי ליבנו, ששומעים שהצבא מעריך את התייצבותנו בזמן ובאחוזים מרשימים, אבל לא רואים איך הוא הולך לקראתנו, לקראתנו החיילים ולקראתנו העם הזה שעליו הוא נדרש להגן, התמלאתי דאגה.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומרים. גם הצבא נמצא שם. ואם בפרטים הקטנים הוא מחפף ומפשל, אל תצפו ממנו לגדולות בפרטים הגדולים. אמרתי לא פעם שאם בתרגיל קטן בבסיס זה או אחר חסר לחיילים ציוד או אוכל, במלחמה יהיה בטוח חסר משהו (וזה היה לפני המלחמה). ובכן, אם בתרגיל גיוס קטן בבסיס במרכז הארץ לא הצליח הצבא לעשות את הדברים ביעילות ולא מוכן לראות את הטעויות ולהפיק לקחים, אזי יש לי הרושם שהחלום של סגן המפקד על "הצלחה במקום שבו אסור לנו לא להצליח שוב" עלול להפוך לחלום בלהות.

הייתי אתמול במילואים. חזרתי הביתה בעיקר מודאג.