שגיא נאור

"אני מקשיב לאלג'יר”, ישי כותב, "אין מקום שהם שרים עליו ולא הייתי בו. אין דבר שהם שרים עליו ולא חייתי אותו. אין חיים שהם מתארים שהם לא חלק מחיי, אין מילים שהם שרים שלא בכיתי בלילותיי...". ואני מאמין לו. יותר משאני מאמין לו, אני מאמין ברעיון הזה – שמילים יכולות לנגוע, לומר במקומך, עבורך, למענך, את כל מה שלא יכולת להגיד. וכשזה קורה, זה הדבר הכי נפלא בעולם.

בגלל שזה קורה, אני איש של מילים.

לאחרונה זה קרה לי עם "אהבת נעורי" של שלום. שמעתי אותו פעם ראשונה ואמרתי לעצמי "איך השלום הזה נכנס לי לראש, וגנב לי את הסיפור". כי גם לי הייתה אהבת נעוריי כזו, שאיש לא ממש ידע עליה, ששמעה את השיר הראשון בחיי, ולא הייתה איתי כמעט, ואז נסעה. אחר-כך עוד אנשים אמרו לי שבעצם השיר נכתב עליהם, והאמנתי להם. כי זה היופי בשיר, שהוא נוגע בך, שהוא יכול להגיע לאמיתות שאפילו לא העזת לבטא.

יש עוד הרבה שירים כאלה - "יש לי סיכוי" של אביתר ו"אל תפחד" של אהוד, "רוך וקושי" של אסף ו"עכשיו" של ג'וני, "פעם בחיים" של עמיר ו"עיר של קיץ" של ברי. והרשימה ממשיכה וממשיכה. שירים שמעבירים בך צמרמורת בכל פעם שאתה שומע אותם, כי כמו שכותב ישי, המקום שהם שרים, הנושא עליו הם שרים, החיים שהם מתארים – זה החיים שלך. וכנראה לא סתם מדובר, בדרך כלל, בשירים בעברית. כנראה שהמכנה המשותף ביני לבין כל האדונים הנכבדים הרשומים לעיל (ויש עוד רבים אחרים) גדול בהרבה מהמשותף ביני לבין יוצרים גדולים ככל שיהיו שלא חיים כאן, את המציאות הישראלית שלנו.

כל אחד מתחבר לשירים אחרים. לעתים אנשים ימצאו דברים שונים, סיפורים אחרים באותו השיר ממש. גם בזה מתבטא יופיו של שיר. ישי מתחבר עכשיו ל"בתוך הצינורות" ו"הביאו את הנגרים" (ולא קשה להבין למה), אני מתחבר יותר ל"יום אחד" ו"דבר אליי". שנינו מאוד אוהבים את אלג'יר. אביב גדג' נכנס, מבחינתי, לרשימה מצומצמת של אנשים שאני אומר לעצמי "הייתי שמח לתפוס איתו שיחה על איזה כוס קפה (או בירה) ולדבר קצת על החיים". ישי עוד מסוגל גם לעשות את זה...