שגיא נאור

"…כשאתה גדל בעיר קטנה,

אתה יודע שאתה תירקב בעיר קטנה,

יש רק שימוש אחד טוב לעיר קטנה –

אתה שונא אותה ויודע שאתה חייב לעזוב..."

Small Town, מלים: לו ריד וג'ון קייל, מתוך "Songs for Drella"

נזכרתי בשיר הנפלא הזה בערך באמצע "סוף העולם שמאלה", הסרט הנהדר של אבי נשר, שראיתי אתמול. נזכרתי בו, כי אולי הוא יכול היה להיות שיר סיום נהדר לסרט הזה (עם כל הכבוד לנינט). נזכרתי בו, כי בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, לא רק כאן בארץ אנשים גדלים בעיר קטנה, רחוקה, חסרת סיכוי, וחולמים רק על דבר אחד – לעזוב אותה לכל הרוחות.

ובכל זאת, "סוף העולם שמאלה" יכול לקרות רק בארץ. נכון, הביקורות באירופה משבחות, אבל אני בטוח שאף צרפתי לא מסוגל באמת להבין את ההרגשה של לעזוב מקום (בין אם זה הודו, מרוקו, רוסיה או כל מקום אחר שממנו הגיעו יהודים לכאן) לטובת חלום, ולגלות שהחלום נמוג ברגע שהגעת, ואתה נותר חסר כל, נידון להתחיל מאפס במקום שאתה אף פעם לא מרגיש שהוא ממש שלך.  ומה שעוד יותר עצוב הוא שיום אחרי שהגעת, אתה כבר לא חדש, ואתה יכול ללגלג ולהשפיל את החדשים שבאו אחריך, גם אם מדובר בהפרש של כמה שנים. הפולנים עשו את זה לתימנים, התימנים לרוסים, והרוסים לאתיופים. לכל אחד יש את הצלקת שלו, וכל אחד דאג לצלקת אצל מישהו אחר.

די אירוני לחשוב ש"סוף העולם שמאלה" מתרחש באותה שנה שבה התרחש "הלהקה", אותו סרט קאלט שגם הוא יצא מבית מדרשו של נשר. זה מול זה ניצבים הצבר החדש, היפה, הנהנתן, ולמולו העולה, הגלותי, העלוב, באותו מקום, באותה שנה, רק 187 קילומטר מפרידים ביניהם (על-פי השלט הסימבולי כל-כך שזוכה למקום של כבוד בסרט).  

די מעציב לחשוב ש"סוף העולם שמאלה" יכול היה באותה מידה להתרחש כאן ועכשיו. האם באמת השתנינו כל-כך?  מספיק לנסוע לאופקים, למצפה רמון, או לכל עיירת פיתוח אחרת, ולראות שכמה עשרות קילומטר מתל-אביב אנשים עדיין נאבקים בשיניים על עבודה שמכבדת את בעליה, על סיכוי לשפר את החיים, על היכולת לברוח משם. ומי שבאמת מצליח עוזב את העיר שכוחת האל, בין אם מדובר בשדרות של כנסיית השכל או קריית מלאכי של נינט, ולא מסתכל יותר לאחור. מי שכוכבו טרם דרך, או לא ידרך לעולם, נשאר תקוע שם, והמרחק מתל-אביב הוא הרבה יותר מסימבולי. הוא בעצם הכל.

ובאמת בזמן האחרון פשוט כיף להתחבר לקולנוע הישראלי. באופן דומה להנאה שאני שואב ממוזיקה ישראלית, נראה כי הנושאים עליהם מדבר הקולנוע הישראלי העכשווי מדברים אליי יותר מאשר קולנוע שמגיע מהוליווד, ואני מוצא את עצמי הולך ליותר סרטים ישראליים ונהנה יותר בסרטים ישראליים. כמובן שלכך תורמת גם העובדה כי יוצרים ישראליים למדו לעשות סרטים בארץ ברמה שלא מביישת כל מקום אחר. ואבי נשר אכן יודע לעשות סרטים.

ב"סוף העולם" הוא מהלך יפה בין הטיפות, לא טועה והופך את הסרט למלודרמה סוחטת דמעות או לסרט בורקס (אם כי הפריימים שבהם ישראל קטורזה עושה, בפעם המי-יודע-כמה, את הפרצוף הפוזל המפורסם שלו, הזכירו לי במידה רבה כל מיני סצנות מסרטים שכאלה). בעדינות, ברגש, בזהירות – הוא מדלג בין סצינות בסרט, מכניס אותנו לעולמן של ניקול ושרה, נטע גרטי ולירז צ'רכי המקסימות, וחושף בפנינו ללא רחמים את העליבות, את הסבל, ואת הכאב. גם הבחירה להעמיד קאסט מלא בשחקנים לא ידועים (פרט לכמה קומיקאי צמרת ונתי רביץ אחד, רובם ככולם בתפקידי משנה) גם היא נהדרת. היכולת להזדהות עם דמויות שטרם נחשפת אליהם בסרטים אחרים או חמור מכך בטלנובלות רדודות מעלה את קרנו של הסרט, ותורמת להנאה הרבה שניתן לשאוב ממנו.

רק השנה חשפה אילנה דיין את הניצול וההשפלה המתמשך של אנשי עיירות הפיתוח בדרום בידי המיליונרים של סביון. ועדיין אנחנו מתעמרים כאן בכל מי שעולה לארץ, בחדשים – רוסים, אתיופים, עובדים זרים. אז כמה באמת התבגרנו בארבעים שנה?   לא הרבה כנראה. ולכן הסרט הזה של אבי נשר הוא בעיניי מסמך חשוב. דרך ערמומית, ממזרית להעמיד מראה אל מול אלה שמגדירים את עצמם "ישראלים", ומזמן שכחו שאבא, או סבא, או סבא של סבא שלהם, בא לכאן גם כן ממקום אחר לא כל-כך מזמן. עולם שמאלה זה כאן, עדיין. על כולנו עבדו – פקידי הסוכנות, ראשי הממשלה, ספרי הלימוד. כולנו תקועים כאן, בלב המדבר, על קצה הצוק, לטוב ולרע. ואולי הגיע הזמן לנסות ולבנות פה משהו יותר טוב.