שגיא נאור

הבלונדה, שהפכה בנכר לבלונדה האם, שלחה לי לינק לטור מעניין של לורה ראולי במסגרת המדור שלה "כסף ואושר" (שמתפרסם ב-Yahoo Finance). הכותרת הפרובוקטיבית - "כדי לגדל איינשטיינים קטנים, גם רא"י* יספיק" - גרמה לי לקרוא את המאמר בזמן-אמת (לשם שינוי) ואפילו להגיב (כאן, כמובן).

הטור של ראולי יוצא כנגד הקמפיין האינטנסיבי ששוטף את מוחות ההורים בעולם המערבי מסוף שנות התשעים, ומדגיש - עד אימה - את הצורך של הורים להעשיר ולפתח את מוחו של התינוק שלהם, מהלידה ועד גיל שלוש. העובדה שההעשרה הזו תתרום באופן מופלא לחייו של התינוק בטווח הארוך ואי-היכולת לעשות את כל זה בדיעבד (כלומר אחרי גיל שלוש), הובילו לכך שהקמפיין הזה הוא קמפיין מוצלח בטירוף, קמפיין ששלח מיליוני אמריקאים (ואירופאים ואסיאתים וישראלים אחריהם) למסע קניות מטורף של קלטות, ספרים וצעצועים תחת כותרות כמו "בייבי אינשטיין", "בייבי ג'ניוס" וכדומה, ונטע בלב כל ההורים במאה ה-21 פחד עמוק מפני התוצאות של חוסר השקעה בפיתוח המוח של ילדיהם, שכן "חלון ההזדמנויות" כזכור נסגר בגיל שלוש.

הפחד הזה, טוענת ראולי, גרם לחוסר תשומת לב לגבי המסקנות ההפוכות של מחקרים רבים שנעשו במקביל, וקבעו שכל מה שהתינוקות זקוקים לו זו התייחסות אוהבת "רגילה". אל מול תעשייה של 20 מיליארד דולר (!!!), עלייה אסטרונומית במספר הקלטות (והדי.וי.דיים) לילדים מתחת לגיל שנתיים שנמכרו, מכירות הצעצועים המתעצמות ואינספור הפיתוחים והמוצרים בנושא, אף אחד, לא שם לב למחקרים שקבעו שטלוויזיה בכלל וקלטות בפרט מזיקים לילדים מתחת לגיל שנתיים או לאיגוד רופאי המשפחה האמריקאיים שהוציא המלצה חזקה כנגד חשיפת תינוקות למדיה זו בכלל. ראולי מצטטת לדוגמה מחקר שנערך לאחרונה וקבע שצפייה בדי.וי.די בגיל 8 עד 16 חודשים מעכבת את פיתוח השפה אצל תינוקות. "כל שעה של צפייה בקלטות לתינוקות", קובע המחקר, "גורמת לשש עד שמונה מלים פחות שהתינוקות האלה קולטים". הקמפיין האלטרנטיבי, של הקואליציה כנגד המסחור של גיל הינקות, שקורא לסנקציות כנגד קלטות ו-די.וי.די המיועדים לתינוקות, נותר כמעט אנונימי.

לי, בתור אדם סקפטי, ריאלי וגם הורה דאגן למדי (יש הורה שאיננו דאגן למדי?!), יש כל מיני בעיות עם המאמר של לאורי. נתחיל מכך שאני בכלל לא מעוניין לגדל בייבי אינשטיין. אני מעוניין לגדל את הבייבי שלי שמח וטוב-לב, חכם אך בעיקר בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. חשוב לי שהוא יסתובב עם חיוך על הפנים הרבה יותר מאשר שיידע לקרוא בגיל שלוש או לדבר אנגלית בגיל שש. אני נהנה מאוד לראות את החיוך שלו מרוח על כל הפנים כשהוא צופה ב"חגיגה בספארי" (זה די.וי.די חינוכי, לא סרט מתיחות של יהודה ברקן...) או "מלך האריות 3" (כן, יש כזה דבר...), ולכן לא ממש מפריע לי אם אין בקלטת מסר חינוכי (אם כי אצל דיסני תמיד יש מסר חינוכי...).

אבל בכל הנוגע לעניין האובר-מסחור של קלטות הילדים, אני בהחלט נוטה להסכים. בעיניי, הממצא הבאמת נורא שמביאה ראולי הוא ששני-שליש מהאמהות במחקר מ-2003 דיווחו שהילדים שלהן, בני פחות משלוש, ביקשו מהם מותגים ספציפיים. אני, אחרי שצפיתי בקלטת שקנתה ליובלי סבתא שלו תחת הכותרת "הכבשה שושנה", החבאתי את הקלטת לעולמי-עד בארון, וזאת לא בגלל שחיים רביבו פוצח שם בשיר או בגלל שהכוכב שלה הוא משה דץ (הקלטת הקודמת שהחבאתי היתה של הדצים. וזה היה בהחלט בגלל הדצים...). הסיבה הייתה נעוצה בטקסט הבא: "איך מכבסים כביסה?" (שואל דץ את הילדים) "עם מקסימה!!!" (עונה לו ילד כלאחר-יד). עכשיו עזבו אתכם מהעובדה שאבקת הכביסה הזו תקועה בסצנה, עזבו שילדים בגיל הזה לא אמורים לדעת בכלל מה זה "מקסימה", אבל האם מישהו בהפקה של הקלטת הזו, כולל סמדר שיר שאחראית ל"טקסטים", חושב שזה מה שבני בן השנתיים צריך לשמוע בשלב הזה של חייו???!!!   אם כך, אני עושה לקלטת הזו מה שאני עושה בדרך-כלל לפרסומות - זורק ועובר הלאה. מילא שדני בסן מנסה ללמד את הילד שלי ש"גמדים" זו סוג של יוגורט, מילא שיובל המבולבל מפרסם בלי בושה את "קיפצובה", אבל פרסום גלוי ומכוער כזה במסווה של קלטת?!  לא בבית שלי.

פרט לכך, אני חייב לציין שאין לי בעיה עם עניין הקלטות, במיוחד כשהילד צובר אינספור חוויות מחוץ לבית רוב שעות היום וכשהקלטות יחסית ראויות (כלומר, מדברות עברית ראויה ובעלות תוכן חינוכי). למדתי לחבב את דורה, למדתי לחיות עם רינת גבאי, וכל עוד מדובר בתכנים סבירים ונטולי פרסומות, אני בעד. אני בהחלט נגד ההיסטריה של פיתוח המוח, אני לא מלמד את יובל לקרוא או חשבון, אבל אני כן נהנה לראות אותו סופג לתוכו, כמו ספוג אמיתי, פיסות של מידע, מילים באנגלית ומספרים, ביטויים ובדיחות, ואיך הוא שולף אותם ברגע האמת והורס אותנו ואת כל מי שמסביבו פעם אחר פעם. בעיניי, להגיד על משהו "אסור", בין אם זה קלטות או ממתקים או כל דבר אחר, זה אקט לא חינוכי בעליל. לפעמים בא ליובל לראות טלוויזיה במשך שלוש שעות רצוף, לפעמים הוא משתעמם אחרי עשר דקות. זו הזכות שלו, ואני סומך על שיקול הדעת שלו, כי למרות גילו הצעיר אני בטוח שהוא יודע מה הוא אוהב ומה לא ומה בא לו כרגע ומה לא.

אי אפשר להכליל לפי ילד אחד, אבל יובל מדבר בצורה די מדהימה, והוא חברותי וסקרן ושובב לא קטן, וכל זאת למרות שהוא צופה בטלוויזיה ובקלטות לפחות שעה ביום. יתר על כן, אני אפילו נהנה לשבת לידו, לצפות וליהנות יחד איתו מהקלטות והתוכניות. כך אני חי את העולם שלו, מבין את עולם המושגים שלו, יכול לדון איתו בפרטי העלילה, לשיר איתו את השירים. כי בעיניי המסקנה שראולי מביאה בסוף המאמר היא היא המסקנה הנכונה - "כל החוקרים מסכימים שאתה צריך לבלות עם הילד וליהנות מכך". להשקיע זמן, בקיצור, המשאב היחיד שאין לכולנו די ממנו, אבל שהוא סמל להשקעה, לאהבה. סמל שגם הילדים מבינים. לא צריך להיות עם הילד כל היום, ובינינו מי מסוגל לעשות זאת בעולם החומרני שאנחנו חיים בו, אבל צריך לפנות לו זמן, צריך לרצות לפנות לו זמן ובעיקר צריך ליהנות מהזמן שמפנים. ילד שההורים שלו נהנים לפנות זמן ולבלות אותו איתו יגדל מאושר ושמח בחלקו. וזה הרבה יותר חשוב (וגם יותר קשה) מלגדל עוד אינשטיין.

נ.ב. היום בבוקר ראיתי עם יובל, שוב, קצת "מלך האריות". וכשאמרתי לו "יאללה, הולכים לגן", וסגרתי את הטלוויזיה, הוא קפץ מהספה ורץ לדלת. מה שמוכיח שגם ילדים קטנים יודעים את מקומה של הטלוויזיה, אם גם ההורים יודעים זאת. שנת לימודים טובה לכולנו!

* רא"י=רגישות-אהבה-יחס, המקבילה העברית ל: TLC=Tender-Love-Care