שגיא נאור

שב'צוותא' מופיע זמר מחופש

עם שירים מאתמול,

שאיש לא יבין,

שאיש לא יתפוס.

ורק את באולם, לבדך,

מקשיבה ובוכה בשבילו.

על מה את בוכה?

שירים זה גיטרות וחלומות..."

בחמישי שעבר הלכה אשתי, עם חברתה הטובה, להופעה של שלוימל'ה ארצי בבריכת הסולטן. היא נהנתה מאוד, אולם אפילו היא תודה שהמרחק בין הזמר ששר פעם על ההוא עם הגיטרות והחלומות ב"צוותא" לבין הזמר שהופיע על במת בריכת הסולטן גדול כמו המרחק שבין ירושלים לתל-אביב. שלומי שבן, לעומת זאת, קרוב הרבה יותר לזמר ההוא מצוותא, שאיש לא מבין ואיש לא תופס, שיכול להביא אותך, לבדך, באולם, לבכי, שכותב על גיטרות וחלומות. בגלל זה כל-כך שמחתי לקחת את אשתי היקרה, שבוע אחרי, להופעה החגיגית של שלומי ב"צוותא", הופעת בכורה (מור אור לס) של הסיבוב הנוכחי של "עיר".

לטובת מי שקרא את הביקורת שלי על "עיר", לא אחזור על הדיון בציפיות, בתקוות ובחששות, שליוו את ההמתנה שלי לאלבום. אותן ציפיות, תקוות וחששות מילאו אותי בדרך להופעה אתמול. על הנייר, הכל נשמע מושלם – צוותא (וואוו, כמה זמן לא הייתי שם...), הזמנות, להקה נפלאה (עידו אגמון, רע פאקינג מוכיח), אלבום משובח, פרפורמר בחסד. על הנייר, הכל יכול היה להתחרבש – צוותא (איך שלומי יישמע שם?), הזמנות (ייתנו לי אשכרה להיכנס בחינם?), להקה (שלומי עם להקה?  רע מוכיח על העיבודים וההפקה?!), אלבום משובח (ינגן או לא ינגן את כל השירים שאני אוהב), פרפורמר בחסד (אבל איך הוא יסתדר עם כל הלהקה הזו איתו על הבמה?).

בעשר ורבע התיישבתי במקום, כדי לגלות שהגלריה של צוותא היא מקום די מחורבן. מזל ששלומי תפס לו בעלות על הקצה השמאלי ביותר של הבמה ולא זז משם יותר מדי, אתם יודעים. בעשר וחצי שלומי עלה על הבמה ופתח, כצפוי, ב"פעם שירים". השיר נשמע, צריך לומר, כמו "פעם סאונד צ'ק". שלומי נשמע חזק מדי, התופים רעדו מהווליום, הפסנתר לא נשמע טוב, והשיר הכי מרגש והכי מתאים לפתוח איתו את ההופעה התפספס לגמרי (יש המשך. חכו בסבלנות!).

הלהקה מצטרפת אל שלומי ל"New Age Woman", שמסתמן כפייבוריט של הקהל. לטעמי, העיבוד פחות טוב מזה של האלבום, והלהקה נשמעת פחות מגובשת מאשר הבילויים שמנגנים באלבום. כשלשיר השלישי שלומי בוחר ב"הומור", אני מתחיל להתמלא חשש. מה, הוא הולך לנגן פה את כל האלבום החדש לפי הסדר? מזל שאסף רוט מביא אותה בסולו ויברפון, וממלא אותי בהתפעלות שמוציאה אותי קצת מההתבאסות. אחר-כך בא, נחשו מי?, "גור אריות", אבל ההפקה הנהדרת שלו וההשתוללות של שלומי משכיחים ממני את העניין. שלומי יותר אקצנטרי, יותר מלוטש, יותר מרשה לעצמו להשתולל על הבמה, וזה בדיוק מה שאתה מצפה לו מהפסנתרן הגאון הקרוב לאולם ההופעות שלך.

"בעיות אישיות" ממשיך את הפלייליסט של "עיר" אחד לאחד, אבל הלהקה המופלאה ששלומי הרים בסיבוב הזה סוחטת ממני רק מחמאות. עם רע מוכיח על התופים, תום מוכיח על הבס ועידו אגמון על הגיטרה, וכשהפסנתרן הוא שלומי שבן, שיר מרגש כמו "בעיות" הופך למאסטרפיס אמיתי. "האזרח ה-I" משאיר אותי קצת אמביוולנטי – מצד אחד, גרסה קשוחה ולא מתפשרת, שהופכת את שיר המחאה הנוקב הזה למארש צבאי שמשאיר אדמה חרוכה, אך מצד שני, הדיסטורשנים גורמים לטקסט המשובח קצת להתפספס.  הקהל, מיותר לציין, חם ומתמסר, והוא בשלב הזה באקסטזה.

"מוכן לאהבה", השיר הבא באלבום, הוא בחירה בטוחה להדרן, כך ששלומי מדלג ישר לשיר הבא, "אני מצטער שגם אתה נפלת", שכמו באלבום יכול היה להפוך לשיעמומון לולא היה שלומי מרפד אותו ברגעי פסנתר קסומים כמו שרק הוא יכול לנפק. בשלב הזה אני מרגיש שאם שלומי מנגן את "אני שוקעת", ולא משנה כמה שאני אוהב את השיר הזה, אני קם והולך. מה זה פה, חגיגות עשר שנים ל"המכתב"?!   כנראה שגם שלומי הרגיש בשלב הזה שזה קצת מוגזם, ולכן הלהקה מתניעה את המנועים עם הצלילים הראשונים של "90210" ורוחו הפיוטית של רוברט צימרמן עושה שמות בלב שלי. שבע שנים אחרי, וזה עדיין שיר מצוין. אותו הדבר אפשר לומר על "דניאלה", שמקבל עיבוד בלוזי משובח, ועל "שרמוטה פוריטנית", שהיא "שילוב של יעלה ודניאלה".

אחרי הפסקת הבחורות הקצרה ששלומי לוקח, הוא שב הישר ל..."אני שוקעת", ובחן א-לה שלוימל'ה רוקח גרסה "אינטראקטיבית", שמחליפה את קולו הרועם של ערן צור ב"שה לה לה לה" בכמה עשרות אוהדים מרוצים. שבן מעולם לא נראה (ונשמע) כל-כך קינקי, וזה יושב עליו יופי. הוא סוחט קריאות התפעלות מהקהל, ואז מתיישב על הפסנתר ומציג את התפילה האישית שחיבר, "עמוק". "הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני", הוא שר וחוזר ושר. הלוואי שהיינו כולנו, לא?   ובכל מקרה תמיד עדיף יומרני על בינונימי.

שבן, נחוש לשנות ולחדש בסיבוב הזה, מוותר על הפתיחה המוכרת ("מתוך האופרטה" וכו') של "כולם יודעים", ומפציץ בביצוע נהדר, שעושה שימוש ביכולת הנגינה הנהדרת של עידו אגמון כדי להפיץ לכל עבר ניחוחות של "כוורת". סולו הפסנתר שהוא משלב בסוף מדגים מאיפה הוא בא (וגם לאן הוא יכול ללכת). והנה הקאבר "הרשמי" לדילן, שמבוצע מושלם לייב (תרשמו גם את "אינטואיציה" כבאנקר להדרן), והנה "מסיבת חוף" (מינוס השילוב של "פעם שירים" שכל-כך ציפיתי לו אבל פלוס סולו תופים רצחני של רע), והופ! – נגמרה ההופעה.

מחיאות הכפיים מחרישות את האולם. שלומי ממתין כמה רגעים בלבד, ועולה – לבד – לספק את הסחורה המבוקשת. "עברנו לצפון" שהוא מנגן לבד חותם את האלבום, שכאמור נוגן לפי הסדר, כמעט ללא הפרעות וחיסורים (מישהו בהפקה קצת אובססיבי...). בשלב הזה מישהי (תבורכי, גברת!) מהשורה הראשונה מעיזה ומבקשת את "פעם שירים" מחדש, כי "הסאונד היה נורא". שלומי לא חושב פעמיים, ונותן שוב את השיר, הפעם עם סאונד ראוי, ואוי כמה שהשיר הזה יפה. אחר-כך שלומי שולף, סוף-סוף, את "ניו-יורק VS יחזקאל", כולל המשל המופלא של יחזקאל הממשיל.  הקהל סופית בטירוף. בשלב הזה כל מה ששלומי ישיר יזעזע את היסודות של צוותא, ו"כשהיית אתי (לא אהבת לרקוד)" הוא בדיוק ה"בונוס" שמתאים פה. "השיר הכי עצוב שכתבתי", שלומי מציג את הספק-וידוי-ספק-תוגה הכל-כך משעשע הזה, ו"קח את זה, שלומי". הוא לוקח את זה, ועם "זה" הוא מסיים את ההדרן.

מחיאות הכפיים מחרישות את האולם שוב. עכשיו הפלייליסט כבר שקוף ונהיר – "מוכן לאהבה" שמעולם לא נשמע יותר כמו שיר מהאלבום החדש (או הישן... יש הבדל?) של דניאל סולומון. עם זאת, העיבוד הקולי והדרך שבה עידו ואסף מלווים את שלומי משובחים; "אינטואיציה" בגרסת קליפסו, כולל הקדמה משעשעת של שלומי (כל הקהל יודע את המלים... גלגל-גלגל"צ פור לה מיוזיק!); ו"אריק", כן אריק, בעיבוד היחידי שיכול היה להתקבל בברכה מקהל שכבר מאס, כן מאס, בשיר הזה – רוק כבד, מכוסח ומופרע, שבו שלומי כמעט וטורף את המיקרופון, יורק וצורח, רע בועט במערכת התופים ויורד באמצע, וההופעה מסתיימת עם באנג! עצבני, כמו שכתוב בספרים. רוק אנד רול.

ההופעה הזו, אם אפשר לסכם את האמור לעיל, עושה רק טוב לשירים המשובחים של אלבום הבכורה. לגבי השירים החדשים, אני נוטה לאהוב יותר את העיבוד של אסף תלמודי באלבום ועוד יותר את העיבוד הפשוט של שלומי מסיבוב ההופעות הקודם. סורי. נכון שיש לשלומי ורע כמה הברקות, אבל ככלל הצירוף של העיבודים החדשים והעובדה ששלומי ניגן את האלבום החדש כמעט פליי-ביי-פליי קצת פגעה לי בהנאה.
צוותא – כאמור, רחוק משלמות. הזמנות – היו גם היו, גם אם נתקענו בגללן בטרקלין. להקה – פצצה. הלוואי על כל אמן. אלבום משובח – משובח, משובח. פרופרמר בחסד – בחסד, בחסד עליון.

אז בהופעה של שלומי לא רוקדים כמו אצל שלמה, סיכמנו את ההבדל בין ארצי לשבן. (כשהיא הייתה אתי, היא לא אהבה לרקוד... סתם!)   אבל אני, אני מעדיף לשבת באולם קטן וחשוך ולשמוע פסנתרן מוכשר שמפליא לנגן פסנתר מאשר לרקוד על הדשא עם כמה עשרות אלפים בפארק. אז אני, אני נהניתי נורא. כולם נהנו,  אשתי נהנתה, ושנינו יצאנו אל האוויר הלח והחם של תל-אביב עם גיטרות באוזניים וחלומות בלב. בצוותא.

(עיר בהופעה, שלומי שבן והלהקה, צוותא, 6.9.07)

- נכתב עבור פורום "מוסיקה ישראלית" של ynet -