כשאני קורא בעיתונים על אסונות, בין אם מדובר בהתרסקות מטוס בתאילנד, נפילת קסאמים בבסיס צה"ל או מחסור בדם בגלל עודף בתאונות...
כשאני קורא בעיתונים אני שואל את עצמי מדוע. מדוע לאן שאנחנו לא הולכים אנחנו מרגישים לפתח הר הגעש, מדוע המדרונות בוגדים בנו פעם אחר פעם, ומתי לעזאזל נוכל, סוף סוף, לחיות בשקט, אחת ולתמיד?!
כשאני קורא בעיתונים אני מצפה ומקווה ליום, שכבר יבוא, שבו ההר ישקוט מזעפו.
כשאני קורא בעיתונים אני נזכר בטקסט הנפלא הזה של דן אלמגור (ובביצוע הלא פחות נפלא של דני ליטני), וחוזר לנחלתי הצנועה לפתח הר הגעש.
כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו;
כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע,
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו,
מדוע זה אינם נסים משם,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד?
הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר.
מדוע זה לחזור הם מתעקשים,
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד?!
יש לפעמים, אתה פוגש תייר,
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע -
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש?
הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות, ללא עשן ורעש,
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם.
מדוע זה אינכם זזים מכאן,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט
אחת ולתמיד?
הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר.
מדוע זה אתם כה מתעקשים,
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד?
ואז פתאום אתה מבין אותם:
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו,
ואת האם שעל הפוג'יסאן,
ואת הילד על הוזוב.
גם הם יודעים, ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר הגעש,
ואדמה המוצקה מזו
שבו טמונים בתי אבותיהם.
גם הם יכלו, אולי, לזוז משם,
ולחפש מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד.
אך הם דבקים למדרונות ההר,
ומחכים אולי, אולי מחר,
ומקווים ליום, שכבר יבוא,
שבו ההר ישקוט מזעפו.
ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
