שגיא נאור

זה שהחרא פה גודש את הסאה ומציף אותנו אנחנו יודעים כבר הרבה זמן. משום-מה היינו תחת הרושם שהכל בשליטה. נכון, היו פה ושם התפרצויות לא מבוקרות – זיהום חופים במרכז, ריח מסריח בצפון, ראש הממשלה – אבל היה נדמה שכל עוד אנחנו טומנים את הראש בחול (היכן שלא מזוהם), מקפידים להיות מספיק פעמים ומספיק זמן בחו"ל ובמקום חדשות צופים במרגול, הכל יהיה בסדר.

אז זהו – שלא.

מי הביוב שהתפוצצו לנופשים באילת בפנים הם רק תחילת הדרך. מעטים אפילו הספיקו לברוח, צפונה לגולן או דרומה לסיני. הרוב, כמו הדולפינים והאלמוגים, יספגו את כל החרא לפנים למרות שהם לא אשמים. אבל אתם יודעים מה?   אתם כן אשמים. כי אפשר to yada yada yada את כל החרא הזה. צריך לקום ולעשות מעשה.

בדיוק ככה – לעשות.

ויונים מתות מכוסות עלי זית
ופנים של תליין מסתכלות מכל בית
שם הכל מכוער ולנפש אין ערך
הצבע שחור והאפס הוא מלך
ואני רוצה לספר ולנשום ולחשוב את זה
להביא את זה הנה שכולם יוכלו לראות את זה
לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי

להכיר את השיר שידעתי ושרתי...

לנקות, את הביוב וגם את השלטון. לשמור, על החופים וגם על נקיון הכפיים. להשאיר את החרא, ואת החארות, עמוק בתוך צינורות ביוב מבודדים, שלא שומעים ולא מריחים דרכם כלום. לשמור על האיכות – איכות הסביבה, איכות השלטון, איכות החיים. כי אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה. אם אתה לא חלק ממערכת הניקוז, אתה חלק מהחרא.

יאללה, שייגמר כבר הספטמבר הזה. שיבוא כבר אוקטובר, וישטוף את כל החרא הזה מהעיניים שלי.

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול...

(מלים: בוב דילן, לעברית: יהונתן גפן)