שגיא נאור

לפני עשר שנים בדיוק, באחד באוקטובר 1997, סטתה ענבל פרלמוטר עם מכוניתה ופגעה בקיר במחלף ראשון לציון. ענבל נהרגה במקום, ואיתה התקווה הגדולה של הרוק הנשי בשפה העברית.

מאז ועד היום קראתי אינספור רשימות על ענבל, על האובדן הגדול ותחושת הריק. ובאמת כמה חבל שזה נגמר ככה, לפני שענבל הספיקה להתפתח ולהתבגר, ליצור ולהפרות, ולהמשיך ולהפגין את הכשרון הרב שלה והרגישות המדהימה כפי שהשתקפו ב""הקלטות אחרונות, יצירתה האחרונה שהושלמה רק אחרי מותה.

הייחוד של ענבל, בעיניי, היה הכנות שלה, האמת שהשתקפה ביצירה שלה ואי הנכונות שלה למכור את עצמה על מזבח הרייטינג והפופלריות. הרשימות שהתפרסמו מאז ניסו לנבא מה היה קורה אילו היתה חיה - איך המוסיקה הישראלית היתה נשמעת ואיך המוסיקה של ענבל היתה נשמעת. לדעתי, ענבל, שתמיד היתה סקרנית וחוקרת, היתה וודאי גדלה ומתפתחת עם השינויים שארעו בעשר השנים האחרונות, מאמצת לה קצת אלקטרוניקה וקצת גראנג', ומוציאה מכל זה את המוסיקה הייחודית שלה, שהיתה ממשיכה לתת בראש ובלב. גם המחאה, שהתבטאה בשירים המוקדמים שלה אבל בעיקר ב"הקלטות אחרונות", היתה וודאי הופכת מחודדת יותר ובוטה יותר, עם התבגרותה ועם השינויים שעברו על החברה הישראלית בעשר השנים האחרונות.

והמוסיקה הישראלית?  קשה לדמיין כמה השפעה יכולה היתה להיות ליוצרת כמו ענבל על המוסיקה בכלל ועל המוסיקה הנשית בפרט. הרוק הנשי הבועט מת למעשה יחד עם ענבל באותה תאונה נוראית, ובמקומו קיבלנו "רוק" נשי רך ומתקתק, שהדרדר מדנה ברגר ורונית שחר אל תהומות קרן פלס ומירי מציקה. אני לא רוצה להיכנס לסוגיה אם ראוי או לא ראוי שנינט תשיר בערב לזכרה של ענבל פרלמוטר (השחיתו יותר מדי מילים על העניין הזה), אבל אם זה מה שיש לרוק הנשי הישראלי להציע, ענבל וודאי מתחרפנת בקברה.

כן, מתחרפנת, למרות שהטענה הזו מרגיזה את קוטנר.  הרבה דברים אפשר להגיד על י., שהיה אחד מהכוחות הגדולים שדחפו את המכשפות, עוד כשאף-אחד לא ספר אותן ממטר. מה שבטוח זה שהוא תמיד אומר את האמת, ולכן הוא מודה לפחות שחלק גדול מהעניין בהופעה של נינט כאן זה "בגלל הרייטינג". אבל דווקא לשאלה שקוטנר לא מעז להתמודד איתה, מה ענבל היתה אומרת על זה, יש לי תשובה. אני בטוח של"מתכסות 2", אלבום הקאמבק של המכשפות שהיה וודאי יוצא בימים אלו אם ענבל הייתה חיה, ענבל היתה יותר מנהנית לבצע גרסה מכסחת ומבתרת של איזה שיר מטופש של נינט מהאלבום המלא-בעצמו שהיא הוציאה.

ענבל לא היתה מתחרפנת, אבל בטח היתה נעצבת, לראות מה משודר בערוץ של קוטנר (שלא בשעות מאוחרות ממש בלילה). כי, וזאת גם קוטנר יודע, מה שרואים ושומעים שם רוב הזמן, give or take כמה עלי תאנה שהעורכים שם נהנים לנפנף בהם, רחוק שנות אור מהאמת והכנות של ענבל, יחפים או לא יחפים. היום, שנה אחרי שבזבזה את כל הקרדיט הגדול שנתנו לה, נינט מכירה בזה, ולכן היא מנסה להתהדר בגרסאות כיסוי כדי להחזיר לעצמה מעט מרוח הרוק. ענבל היתה וודאי יכולה לספר לה שאפילו גרסאות כיסוי צריך לדעת לעשות. לא מלמדים את זה ב"כוכב נולד". להיפך – "כוכב נולד" הוא בית-ספר לאיך לא לעשות את זה.

ענבל אהבה לבצע גרסאות כיסוי, אלא שבמקרה שלה, כמו שקורה לאמנים מקוריים ואמיתיים (ע"ע ג'וני קאש), היא עשתה מכל גרסה כבשלה, מתוך הנאה גדולה וכבוד למוסיקה ולמוסיקאים. אולי בגלל זה האלבום השלישי של "המכשפות", המכשפות מתכסות, הוא עד היום האהוב עליי ביותר. האלבום שיצא ב-1996 ובו כל גרסאות הכיסוי שהקליטה הלהקה מתחילת דרכה כלל, בין היתר, גרסת כיסוי לשירו של ניק קייב "Shivers" שהוקלטה ביחד עם קייב בביקורו בארץ. עשר שנים אחרי, ועם כל הכבוד ל"הקלטות אחרונות", האלבום של ענבל שאני שומע הכי הרבה מאז, השיר הזה מעביר בי רעדים עצבניים בעמוד השדרה ובנשמה, ומזכיר לי את זו ששיחקה תמיד תפקיד ראשי עד שהלכה והצטרפה ללהקה הגדולה שבשמיים.

שקלתי התאבדות די הרבה זמן

אבל זה לא ממש מתאים לסגנון שלי

אז אני חושב שאני פשוט אשחק אותה משועמם

ואאגור את כל הדם שהייתי מאבד מעצמי?

אני שומר את התמונה שלה על לוח לבי

כי בחיים שלי היא בתפקיד ראשי

האהבה שלנו יכולה לכבות סיגריות

אין שום מקום לחרטות זולות

היא גורמת לי להרגיש כה במבוכה

הלב שלי פשוט על הרצפה

אבל אני שומר על פני פוקר בהצלחה

אפילו אמא שלי לא מרגישה

אבל הילדה שלי כה יהירה

היא כמעט כמו מראה

והצליל של שמה

שולח לי רעד עצבני במורד עמוד השדרה

במורד עמוד השדרה.

נ.ב. אתמול, ה-30 בספטמבר 2007, היה יום השנה למותו של ג'יימס דין. ארבעים ושתיים (!) שנה קודם, כמעט באותו היום ממש, המורד הגדול ביותר שהיה בקולנוע האמריקאי ריסק את עצמו בתאונת דרכים, מבלי שהגיע להגשים את הפוטנציאל שלו. גם העניין הסמלי הזה מעביר בי לא מעט Shivers...