שגיא נאור

כשלפני שבוע פרסם TechCrunch, הבלוג המצוין בנושאי טכנולוגיה ואינטרנט בראשותו של מייקל ארינגטון, פוסט תחת הכותרת "הצעידה הבלתי-נמנעת של המוסיקה המוקלטת אל עבר החופש", היה נדמה שעוד חזון למועד. "2007 הופכת להיות שנה נוראית לתעשיית המוסיקה", כתב שם ארינגטון, "או יותר נכון לחברות התקליטים". שבוע עבר והתחזית האופטימית-פסימית שלו (אופטימית לצרכנים ולאוהבי המוסיקה, פסימית לחברות התקליטים) מתגלה כמדויקת להפליא.

אז מה היה לנו ב-2007?   בתחילת השנה חילקה Nine Inch Nails שירים ללא DRM מהאלבום שבדרך (Year Zero) בהופעות של הלהקה מעל גבי דיסק-און-קי. טרנט רזנור אמר אז שזה "רק אמצעי להדלפת מוסיקה ונתונים שאנחנו רוצים שיהיו שם בחוץ. המדיום של הדיסק הוא מיושן ולא רלוונטי. זה ברור עד כאב מה אנשים רוצים – מוסיקה ללא DRM שהם יוכלו לעשות איתה מה שהם רוצים. אם תעשיית המוסיקה תאבת-הבצע תאמץ את הרעיון הזה, אני חושב שאנשים ישלמו עבור מוסיקה ויצרכו יותר ממנה".

בסוף מרץ דיווחה תעשיית המוסיקה על ירידה של 20% במכירות דיסקים, על 800 חנויות דיסקים שנסגרו בארצות-הברית, ועל ירידה כללית (דיסקים והורדות דיגיטליות) של 10% במכירות מוסיקה. כך, לדוגמה, חברת ענק כמו קבוצת המוסיקה של וורנר דיווחה על ירידה של 74% ברווחים שלה. באותו זמן, אגב, יותר ממיליארד שירים החליפו ידיים ברשתות השונות להחלפת קבצים.

בתחילת אפריל הודיעה EMI שהיא תמכור את כל הקטלוג שלה באופן דיגיטלי וללא הגנה (DRM-free) בשיתוף פעולה עם אפל. המנכ"ל של EMI, אריק ניקולי, אמר אז "אנחנו מאמינים שהמעריצים... יראו את זה כתמריץ לרכוש עוד מהמוסיקה של האמנים שלנו". סטיב ג'ובס אמר אז שהם "יציעו לאנשים בסך-הכל את אותו דבר שהם יכולים להשיג אם הם ייקנו את הדיסק ויורידו אותו למחשב שלהם".

ביולי הודיע "האמן שפעם נקרא בשם פרינס" שהוא יחלק חינם את הדיסק שלו בין דפי עיתון בריטי עשרה ימים לפני צאתו לחנויות. "הוא מאמין בחלוקת המוסיקה שלו לכמה שיותר אנשים", סיפר מנהל העיתון, בעוד יו"ר התאחדות חנויות הבידור שם איים שפרינס יהיה בקרוב "האמן שפעם נמכר בחנויות התקליטים".

ובימים האחרונים כל העסק הזה פשוט מתפוצץ לראשי התעשייה בפנים – רדיוהד מפיצים את האלבום שלהם בחינם כאמור, טרנט רזנור (NIN, זוכרים?) מבשר לפני כמה ימים שהלהקה תפיץ מהיום והלאה את אלבומיה ללא שירותיה של חברת תקליטים (באתר הוא כותב "התעשייה שינתה צורה באופן קיצוני ממשהו אחד למשהו שונה באופן מהותי וזה מביא לי אושר גדול להיות סוף-סוף בקשר ישיר עם הקהל..."), מדונה עוזבת את האחים וורנר לטובת Live Nation, חברה לחיפוש ורכישת כרטיסים להופעות חיות, וגם Jamiroquai ואואזיס, שאינם חתומים כרגע עם חברת תקליטים, שוקלים ברצינות להפיץ את האלבומים הבאים שלהם בצורה ישירה.

כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם בנושא, אי אפשר להתעלם מכך שכל חוקי הכלכלה מצביעים על כך שמחירה של מוסיקה מוקלטת צריך להיות אפס. אם לא עולה כמעט כלום ליצור עותק נוסף של האלבום האהוב עליכם, אם הטכנולוגיה הדרושה לכך נמצאת בכל מחשב, אם אין אמצעים אפקטיביים להגן על זכויות היוצרים – אזי אין כל סיבה שמוסיקה תעלה כל-כך הרבה, ולראיה ארינגטון שמספר על מחירם הממוצע של שירים בחנויות המוסיקה המקוונות שירד ב-31% בחצי השנה האחרונה.

אז מה יחזיק את התעשייה הזו בחיים ואיך יתפרנסו האמנים?   כשאלה ואלה יבינו שהרווחים ממכירה ישירה של מוסיקה יגיעו מהר יותר ממה שהם חושבים לרצפה, הם יתחילו לנצל אפשרויות נוספות - הופעות, מרצ'נדייס, מהדורות מוגבלות (כמו זו שרדיוהד ישחררו  של האלבום החדש שלהם וימכרו ב-40 פאונד) וכדומה. במקביל, העובדה ששירים ישוחררו חופשי לרשת, באישור האמנים ובאיכות מרשימה, תביא לכך שהקהל, שיכיר יותר מוסיקה ויותר אמנים, יצרוך יותר מכל האפשריות לעיל ויהיה מוכן לשלם עבור כך.

"הצעידה הבלתי-נמנעת של המוסיקה המוקלטת אל עבר החופש", כפי שמכנה אותה ארינגטון, יכולה להיות גם הצעידה הבלתי-נמנעת של המוסיקה המוקלטת בחזרה ללב האוהדים, תוך כדי שמתפתחת מערכת יחסים חדשה, ישירה ומסעירה, בין האמנים לצרכני המוסיקה, מערכת שמתחילה היום להיבנות בזכות אתרים כמו myspace ואמנים חכמים שמשקיעים באתרים שלהם והולכים לקראת הקהל שלהם.

2007 אולי תהיה שנה נוראית לתעשיית המוסיקה ו/או לחברות התקליטים, אך לכל מי שהמוסיקה פועמת בעורקיו נדמה שהשנה היא תחילת הסוף של הזמנים החשוכים ותחילתו של עידן חדש, בוהק ומבטיח. כפי שכתב טרנט רזנור בסיום ההודעה שלו למעריצים באתר של NIN, אלו אכן זמנים מרתקים.