שגיא נאור

את המושג "הבנאליות של הרוע" טבעה חנה ארנדט, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן עבור "הניו-יורקר" (סיקור שהתגבש לבסוף לספר "אייכמן בירושלים"). ארנדט עסקה בשאלה האם הרוע הוא חריג קיצוני או שמא גם הנורמה, בנאלית ככל שתהיה, ואי-רצונם של אנשים לחרוג ממנה, יכולה להביא לרוע. ארנדט גם עסקה בפער שבין הבחירה ברוע לבין הסירוב לבחור בו. "מבחינה פוליטית", כתבה ארנדט, "הלקח הוא שבתנאי טרור ילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא, והלקח מן הארצות השונות ש'הפתרון הסופי' הוצע להם הוא שזה 'היה יכול לקרות' ברוב המקומות אבל זה לא קרה בכל מקום...".

ב-4 בנובמבר 1995 התנקש יגאל עמיר בראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. עמיר, בחור צעיר, דתי לאומי, סטודנט למשפטים, בוגר אוניברסיטת בר-אילן, בוגר גולני, היה רחוק מהפרופיל המקובל ל"רוע" שניתן היה לדמיין לפני הרצח. יגאל עמיר הוא השכן ממול, ההוא מהטירונות, הסטודנט בכסא שליד, תימהוני ככל שיהיה. בתוך נורמה של הסתה, כולל ביקורת חריפה מצד דוברי הימין ה"רשמיים", דה-לגיטימציה ברוטאלית (כולל הקריאות "בוגד" ו"רוצח") בהפגנות הימין וקביעת "דין רודף" על-ידי רבני הימין הקיצוני, עמיר בחר ללכת "בתלם", בדרך שסופה בכיכר מלכי ישראל.

הבנאליות של הרוע היא משהו שלרוב האנשים קשה להתמודד איתה. הרבה יותר קל לדמיין את הרוצחים והפושעים כמפלצות חסרות אנושיות, מהסוג שאנחנו לא מכירים ולא רוצים להכיר - הנאצים היו מפלצות גרמניות צמאות-דם, המחבלים הפלסטינאים הם מכונות הרג חסרות מוסר ויגאל עמיר סוציופת ופסיכופט. אבל החיים מוכיחים שוב ושוב שארנדט לא טעתה – כפי שאייכמן התגלה כפקיד יעיל אך אפור, כפי שאנשי ה-אס.אס המשיכו לנהל שגרת חיים שלווה וחמימה, כפי שאנשי השטאזי חזרו כל יום למשפחותיהם ולחיי היום-יום שלהם (ע"ע "חיים של אחרים"), כפי שסיפורו של כל מחבל פלסטינאי מתגלה כעולם ומלואו, כך גם יגאל עמיר הוא בסך-הכל בחור ממוצע, שהלך צעד אחד רחוק מדי ולא ידע לסרב לרוע.

מדוע קשה לנו להתמודד עם זה?   כי המשמעות של זה מקפיאת-דם. המשמעות היא שהבחור שהולך לידך ברחוב, שיושב בשולחן לידך בבית-הקפה, שעובד איתך בחדר שליד – כל אחד מאלה יכול להיות אנס, רוצח בדם קר או מתנקש פוליטי. תשאלו אנשים שמתעסקים עם עבריינות, ותגלו שזו המציאות. סבא חביב שאנס, בחור "מרובע" ושקט שרצח "בפתאומיות", סטודנט חייכן שירה בראש ממשלה. במקרה של עמיר, כמו גם במקרה של אייכמן ופושעים נאצים אחרים, המשמעות היא גם שחלק מהאשמה שלהם נופלת על מי ששלח אותם אל הרוע, הסית אותם, הציב להם נורמה של רשע כדרך אפשרית ויורדת מכתפיהם.

וכך אנחנו נשארים עם שתי דרכים להתמודדות – מחד, לגרוס שהאנסים, הרוצחים והמתנקשים הם מפלצות, שנולדו כאלה ואנחנו מקווים לא לפגוש אותם ולא לדעת שהם קיימים, ואז אנחנו מעדיפים לא ללמוד עליהם, לא להכיר אותם, לא להתעסק איתם (וזה נכון גם לגבי הנאצים דאז וגם לגבי הפלסטינאים דהיום), לכלוא אותם ולזרוק את המפתח, להכליל ולהקצות מחמת מיאוס את כל הציבור שאליו הם משתייכים (פלסטינאים, גרמנים, רוסים וכו'). מאידך, אם אנחנו משתייכים לציבור "הבעייתי", הנחשד בייצור של "מפלצות" שכאלה, הפתרון היחיד העומד לרשותנו הוא הכחשה. הכחשה של הפשעים תחילה (כפי שקרה בגרמניה בעבר, כפי שקורה לציבור הפלסטינאי, כפי שקורה לציבור הדתי היום) והכחשה של האפשרות להיווצרות עבריין נוסף בעתיד (ולכן אי-טיפול בגורמים שהביאו להיווצרות העבריין הקודם).

על משקל ארנדט, בתנאי ההסתה שפעלו סביבנו לפני רצח רבין, הלכו רוב האנשים בתלם, אבל היו הרבה אנשים שלא. והלקח הוא שלמרות שאנשים רבים שקלו לעשות פעולות חריגות, ושזה 'היה יכול לקרות' לרבים, זה לא קרה בכל מקום ולכל אחד. אייכמן ושאר הפושעים הנאצים, המחבלים הפלסטינאים שפוצצו את עצמם, יגאל עמיר – כולם הלכו בדרך הרוע, למרות שהייתה להם בחירה.

אם עלינו ללמוד לקח מכל אלה, עלינו לדעת למגר מתוכנו את הנורמות שמאפשרות דרך של רוע, עלינו להוקיע ולא לסלוח לאלו שבחרו בדרך זו ולשים אותם לסמל ולקלס לעולמי עד על כך, ועלינו להישמר ולהיזהר, להביט מסביב ולא להירדם בשמירה, כי הרוע הוא בנאלי ונורמאלי ויכול להסתתר מאחורי כל עץ רענן וכיכר עגולה.