שגיא נאור

"קוטנר הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על חיי, אבל לא רק על חיי שלי. הרבה מאוד ישראלים בני 30 פלוס מסתובבים עם הטעם המוזיקלי של יואב קוטנר שצרוב להם בראש ובנשמה". במילים האלה, אבל ממש במילים האלה, תיכננתי לפתוח את הרשימה הזו על חזרתו המתוקשרת של קוטנר לרדיו ועזיבתו המתוקשרת את ערוץ 24, אבל בועז לא רק הקדים אותי (כרגיל) אלא גם ניסח את זה מדויק להפליא (כרגיל).

אחרי ארבע שנים משמימות למדי (פרטים בהמשך) קוטנר עוזב את ערוץ המוסיקה הישראלי שייסד וניהל לטובת ניהול מחלקת המוזיקה ב-102FM. קוטנר לא רק ינהל, אלא גם ישמש כעורך המוזיקלי הראשי (!) ויגיש רצועת מוזיקה יומית בעריכתו (!!!). "נורא התגעגעתי לעבוד ברדיו", הוא אומר. ולירון תאני, מנהל התוכניות החדש, אומר "אנחנו לא מחפשים להשמע כמו תחנות אחרות... [קוטנר ישדר] כל מה שהוא ירצה לשדר. יש לו חופש אמנותי מוחלט".  וחופש אמנותי מוחלט במקרה של קוטנר זו בשורה משמחת מאוד לחובבי המוסיקה.

כי קוטנר עשה מה שבא לו, פחות או יותר, בגלי-צה"ל, עם תוכניות כמו "מוזיקה היום" ו"ציפורי לילה", ועם פרוייקטים מופלאים כמו "מסע הקסם המסתורי". הוא הלך על הקצה (ניגן במשך תוכנית שלמה את סרט ההקלטה מהסוף להתחלה, ניגן אלבום שלם מתחילתו עד סופו, הקדיש את "באחד מהימים אני אחתוך אותך לחתיכות קטנות" של פינק פלויד לרב כהנא), הושעה וחזר, חקר ושדרג, קידם רוק מתקדם, קידם רוק ישראלי ובעיקר אהב מוסיקה. נורא.

ומי שאוהב מוסיקה (כמעט) כמו קוטנר, שמצטט את "פול מת", תוכנית הרדיו המיתולוגית שלו מ-1977, יודע על-פה חלק מהביקורות שלו, מחזיק הקלטות של המונולוגים שלו כפרופ' מקס ב"מה יש", האזין למרתונים הליליים שלו, הקליט באדיקות את "סוף עונת התפוזים", שהיה פותח רדיו כל יום כדי להאזין ל"מוזיקה היום", שהלך לכל הופעה לזכרו של מאיר אריאל ז"ל הרבה בגללו, ושנהנה עד היום לקרוא את כל מה שהוא כותב (לאחרונה ב"ישראל היום" כ"ד"ר מוסיקה"), לא יכול שלא לאהוב את קוטנר. "קוטנריזם", כפי שבועז קורא לזה, זה כל מה שיפה ומהנה באהבה למוסיקה.

שנים רציתי להיות יואב קוטנר. באמת. הייתם שואלים אותי מה הוא ג'וב חלומותיי והייתי עונה בלי היסוס "להיות יוד". הג'ון פיל הישראלי, האיש עם הג'וב הכי מהנה בתעשייה, מי שנוגע הכי קרוב למוסיקה בלי להיות ממש אמן, היה בעיניי אבא רוחני. כשב-2003 זרקו אותו מגלי-צה"ל בטיעון שהוא לא יכול להמשיך ולשדר כשהוא מקים במקביל את ערוץ המוזיקה הישראלי התחילה ההתנתקות שלי מהרדיו הישראלי. וערוץ המוזיקה הישראלי דנן היה בעיניי הדבר הכי טוב שיכול היה לקום בטלוויזיה שלנו, במיוחד כשהוא תחת הנהלתו של קוטנר.

ודווקא הערוץ המוזיקה הישראלי, אולי המפעל הכי חשוב שקוטנר הרים בידיו המופלאות, התפוצץ לו (ולנו) בפנים. "האיש הקטן מהרדיו" לא הצליח לשחזר את האיכות בטלוויזיה והרים ידיים, כנראה, מול הרייטינג והציפיות הכלכליות. כשנשאל באחת מתוכניות הבוקר על אחד המצעדים התמוהים שערוץ 24 ההרים וקידם, ענה קוטנר שהוא "אישית" שונא מצעדים וכן, בספק גיחוך ספק כנות, שהוא עושה את זה "בשביל כסף". היה לי עצוב באופן אישי לשמוע את זה, והיה לי עוד יותר עצוב לצפות בערוץ המוזיקה ולא לזהות שם כמעט את הנשמה של יוד.

נכון, הרצועות בעריכתו היו תמיד מבריקות ומעניינות ו"הבמה המרכזית" היתה נהדרת כשהיתה, אבל ערוץ 24 הפך מהר מאוד לויז'ואל גלגל"צ, עם חזרות משמימות על אותם קליפים מאותם אמנים (סינרגיה, נינט), וכמעט אפס יצירה מקורית או אתגר מוסיקלי. בשם הרייטינג נתן ערוץ 24 להמונים את מה שהם רוצים, ועלי התאנה המעטים (קוואמי?) לא הצליחו להסתיר שהערוץ לא הולך לשומקום מעניין, ורבים וטובים נטשו אותו לאנחות.

במשך הרבה מאוד זמן קוטנר הדף את הביקורות (כולל את אלו של הח"מ), במיוחד לאור הפסטיבלים נושאי הפרסים המגוחכים שהערוץ הפיק. כמי שאמר (לתימורה לסינגר, בראיון שעוד רגע אגע בו) "אני חושב שאם מוזיקה היתה מפסיקה לרגש אותי הייתי מתאבד, לא רק פורש מהמקצוע", היה מוזר לראות את קוטנר הולך לישון עם השטן, מה שסירב לעשות כל השנים ברדיו. מי שטען ש"האידיאולוגיה שלי היתה שאצלנו אין גיטאות" הרים רצועה מחפירה בשם "מזרח תיכון חדש" ששידרה מוזיקה מזרחית מהסוג הרדוד ביותר בתירוץ קלוש ש"נכשלתי במיזוג הגלויות הזה" והצדיק את התוכנית האמורה בכך ש"שם יש רייטינג מאוד טוב". זה אותו קוטנר שאמר פעם שהוא מנגן מוזיקה מזרחית בכל תוכנית,  למשל ברי סחרוף...

אבל באותו הראיון ממש, ממרץ השנה, אפשר היה כבר לשמוע את קוטנר מתחיל להתייאש. "הייתי בטוח שהמהפכה כבר תהיה יותר גדולה ושאוכל להכניס הרבה יותר דברים אלטרנטיביים", הוא אמר לתימורה.

אבל המהפכה לא קרתה, ונראה שבלבו של קוטנר החל שוב לבעוט הילד "הרע". אחרי ארבע שנים הוא נוטש את הילדים מערוץ המוזיקה והולך לעשות מהפיכה ברדיו תל-אביב. אם קברניטי הרדיו הזה יילכו עם ההצהרות שלהם עד הסוף ויתנו לו חופש אמנותי מוחלט, לכו תדעו מה יכול לקרות.

כמו בועז, יואב קוטנר הוא אחד מהאנשים שהכי השפיעו על החיים שלי. הוא עיצב את הטעם המוסיקלי שלי במשך זמן רב, הוא שאב אותי לתוך העולם הזה, והוא עדיין אחד האנשים שאני הכי נהנה להקשיב להם ולקרוא אותם כשהם מדברים/כותבים על מוסיקה. הוא ללא ספק ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים, כפי שבועז מציע, אבל עוד יותר מכך הוא ראוי לבמה שראוייה לו, כזו שתחזיר אותו לעשייה, לפעילות, לחינוך של דור חדש ומקופח למוסיקה איכותית ומעניינת.

אז שיהיה בהצלחה לקוטנר ולכולנו. זה מגיע לו וגם לנו.