שגיא נאור

"סגרו את קולנוע פריז ומילאו אותו מלט

שהבניין מעליו יהיה יותר יציב..."

                                                (הקונפורמיסט / מוניקה סקס)

בשבוע שעבר ביקרתי שוב בקולנוע "לב" בקניון רמת-אביב במסגרת "מועדון הקולנוע הטוב", יוזמה ברוכה של רשת "לב" וחברות הי-טק שונות. במסגרת היוזמה נחשפים עובדי החברות לסרטים, איכותיים בדרך-כלל, מהקטלוג המרשים אך שלא-זוכה-לתהודה של רשת "לב".

אני הולך באופן די קבוע ל"מועדון הקולנוע הטוב", כפי שאפשר להתרשם מפוסטים שונים שלי בנושאי קולנוע. למען האמת, בשנים האחרונות (כלומר, מאז שיובל נולד) אני לא הולך לסרטים כלל אלא ב"מועדון הקולנוע הטוב". בים של זבל קולנועי תוצרת הוליווד, הסרטים ש"לב" מביא מוכיחים את עצמם פעם אחר פעם. הם מעניינים, מרגשים, מעוררים מחשבה ובעיקר פונים ל...לב.

אז זהו, שהם לא פונים כנראה ללב הנכון... לב לבייב. לבייב, שגילה לשמחתו שחוזה השכירות עם קולנוע "לב" מסתיים בדצמבר, קפץ על העגלה ומעוניין לפנות את הקולנוע לטובת הרחבת סניף "זארה". השיקולים הם, כמובן, כלכליים גרידא – יותר שכר דירה. לבייב, שהונו מוערך כיום ב-24 מיליארד שקל, שכל יהלום שלישי שמופק בעולם נמצא בשליטתו, שנבחר לאחרונה לאחד האנשים העשירים בישראל, מנסה להרוויח עוד גרוש וחצי על חשבון התרבות של כולנו. אתם יודעים – שהבסיס (הכלכלי) של "אפריקה ישראל" יהיה יותר יציב (אגב, בתו של לבייב הולכת בדרכיו ומעוניינת לבצע מהפך דומה גם בקניון סביונים)

לבייב אוהב להשקיע, כך מספרים, בתרבות הבוכרית. הוא משקיע מליונים בארגוני חסד וצדקה. כנראה שהוא אוהב פחות קולנוע, ועוד הרבה פחות קולנוע איכותי תוצרת מערב אירופה אותו מטפחת רשת "לב". לכו תסבירו לו שקולנוע "לב" הוא מוסד תרבותי חשוב בתל-אביב בפרט ובישראל בכלל. לכו תספרו לו שללא קולנוע "לב" לא היו נחשפים יותר מרבע מליון ישראלים ל"חיים של אחרים". לכו תוכיחו לו שללא קולנוע "לב" לא היו מפיצים כאן בארץ את אלמודובר, קן לואץ', את "הר ברוקבק" (כפי שסיפרה נורית שני ליעל ולצר). הבעיה היא כנראה שאין לו מה לראות ב"לב" (כמו שהדגים יפה יאיר רווה). שהוא – אין לו לב, כנראה.

"אבל את, את כמו כולם,

את בדיוק כמו כולם.

את אין לך לב, אין לך לב בכלל..."

                                                (דבר אליי / אלג'יר)

וככה מוכרים את התרבות שלנו – שלי, שלכם – בכסף. בלי לב בכלל. מחליפים אותה בבגדים תוצרת ספרד, בכלי בית, בעוד חנויות. כשתעצרו רגע ממרוץ החומריות שלכם, ותרצו להתרענן באיזה סרט טוב, תגלו שאין לכם מה לראות. הקונצרנים הגדולים יממנו ויפיקו לכם את הסרטים, יממנו ויעלו לכם את הערוצים, יבנו וינהלו לכם את בתי הקולנוע. ובסוף, גם אם תרצו לשלם, והרבה, על תרבות, תרבות אמיתית ואיכותית, לא יהיה מי שירצה למכור לכם.

לא סתם קוראים, כנראה, לחברה של לבייב "אפריקה ישראל". הדרך שבה לבייב מנהל את ענייניו מקרבת אותנו לאפריקה ומרחיקה אותנו מהמערב, המוקיר ומשמר את תרבותו ואף נלחם עליה. ואנחנו, כמו ילידים בג'ונגל, רוקדים סביב מדורת השבט שלבייב בונה לנו, מקבלים בהכנעה את שגיונותיו ותאוותו לכסף, וממשיכים לפקוד את הקניונים, בוכים וקונים.

"עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן – לאן הוא נעלם?

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים..."

                                                (אני וסימון ומואיז הקטן / יוסי בנאי)

הייתי בשבוע שעבר בקולנוע "לב" בקניון רמת-אביב והיה לי עצוב כשיצאתי משם, בלי לדעת אם תהיה פעם הבאה. הרגשתי כמו בתפילת האשכבה נוספת במסגרת האוסף המפואר של בתי קולנוע ז"ל (פריז, אסתר, פאר... רקס אפילו). בצירוף מקרים נדיר ראיתי שם את "Eastern Promises" של דיוויד קרוננברג, העוסק במאפיה הרוסית. סרטי גנגסטרים, הסביר לנו המרצה, עוסקים בגנגסטר כגיבור התרבותי החדש, המנצל את "החלום האמריקאי" (שהפך לחלום כלל-מערבי) לתועלתו שלו, ומטפס – על חשבון האנשים הישרים והחרוצים – למרומי המעמד החברתי, בעיקר בזכות מוסריותו הרופפת (או במילים אחרות: בזכות זה שאין לו לב). צירוף מקרים נדיר, כבר אמרתי?