שגיא נאור

אחסוך מכם את הבדיחות הרגילות בנושא. מעולם לא הייתי חסיד גדול של שמחה לאיד.  

אחסוך, כי יש שני דברים חיוביים בהודעה של אהוד אולמרט מהיום בצהריים בדבר מחלתו:

סוף-סוף עומד אהוד אולמרט מול האומה ואומר את האמת לגבי משהו. (טוב, נו, בלי קצת ביקורת אי אפשר...) והוא עוד עושה את זה בקשר למצב בריאותו של ראש הממשלה, שמאז ימי אשכול מוסכם שהוא סוד מדינה, שעד שמישהו לא מת (או נכנס לקומה) לא צריכים לספר לציבור כלום.

וסוף-סוף מישהו (חוץ מנעם רותם) שם (בחזרה) את הנושא של מחלת הסרטן על סדר היום של האומה. אנשים מתים פה על ימין ועל שמאל, אנשים צעירים חוטפים את זה ישר לריאות ולגרון ולשד ולערמונית, ואין אור בקצה המנהרה. בקושי הקרנות. למען האמת, אם מסתכלים מסביב נראה שמזמן כבר פתרנו את הבעיה הזו. או אולי רק התייאשנו.

ובכן, במילותיו של רותם, אין לזה סוף והכל אקראי. אולי עושים מה שצריך, אבל זה לא ממש הוגן. יש יש עוד הרבה מה לעשות, ואולי עושים מה שאפשר אבל כל הדברים לוקחים יותר מדי זמן, ונמאס כבר מבשורות רעות. הגיע הזמן שבשנות האלפיים, כשאנחנו מביסים מחסום טכנולוגי אחד אחרי משנהו, נקדיש את תשומת הלב ואת המשאבים כדי לפתור אחת ולתמיד את העניין הזה (או לפחות לטפל בו כהלכה, כפי שעשו עם האיידס).

אני מאחל לאהוד אולמרט לצאת מהמחלה הזו ללא פגע וברוח איתנה. אני מאחל לכולנו בריאות. ואני מקווה שיש אי-שם עזרה בדרך, עזרה לכולנו.