שגיא נאור

"תגיד", סחה לי אשתי היקרה באחד הימים, "אתה מכיר את האתר הזה, פייסבוק? ". "כן", חייכתי אליה חיוך מתנשא של איש הייטק "מבין", "מכיר". "ואתה נמצא באתר הזה?", היא המשיכה ושאלה. "לא", עניתי בתקיפות, "אני לא בקטע". "מה, זה לא כמו ה-Linked הזה שסיפרתי לי עליו?", היא המשיכה לחקור, מגלה בקיאות וזכרון מרשימים עבור מישהי "לא מהתחום". "כן, אבל זה לביזנס", התגוננתי, "ומספיק אחד כזה". "ועל האתר הזה עם החיים המקבילים שמעת?", היא זרקה עוד פצצת מצרר לאוויר. "חיים מקבילים?", תמהתי, "אה, Second Life?!". "כן, כן", היא שמחה לגלות הבנה אצל בעלה, "אתה משחק שם?". "לא", נאנחתי בצער, "בקושי אני מצליח לנהל את ה-First Life שלי...".

צחוק צחוק, נדמה שבזמן האחרון לא רק שלכ-ו-ל-ם יש רעיון גדול לסטארט-אפ, ולא רק שכ-ו-ל-ם תיכף פותחים איזה אתר שמבוסס על רשת חברתית ו/או "חוכמת ההמונים", כ-ו-ל-ם מדברים על פייסבוק ו/או סקנד לייף, בזכות הסיקור התקשורתי הנרחב/המתלהב כמובן. ואני?!   אני, כמו שאמרתי לאשתי, בקושי מצליח לתמרן עם הקשרים שלי בעולם האמיתי ועם העולם האמיתי בכלל. אני, מודה ומתוודה, משאיר את הוירטואליה לאלו שיש להם זמן להתעסק בה ומעדיף, סורפרייז סורפרייז, להשקיע את הזמן והאנרגיה שכבר יש לי באלו האמיתיים.

כפי שאיבחן זאת מצויין יהונתן קלינגר ("טרשת חברתית") פייסבוק (ואתרים שכמותו, להלן "פייסבוקים") מאפשרים לאנשים לתחזק קשרים חברתיים בעצימות נמוכה עם אנשים שבפועל אין להם שום רצון להיות בקשר איתם. בניגוד (אולי) ל-LinkedIn, שם מתחזקים אנשים קשרים עסקיים בעיקר שממילא הם בעלי עצימות נמוכה, הפייסבוקים משמרים קשרים שמזמן היה ראויים להתנתק. לכן אני, שמזמן חרטתי על דגלי לא לתחזק קשרים כאלה (אם כי עדיין חוטא בטיפוח קשרים חד-צדדיים בשל סיבות נוסטלגיות), לא רואה לפיכך כל טעם בהרשמה לפייסבוקים למיניהם. אם כבר, אז עדיף להירשם ל-HateBook.

יתרה מזאת, בזבוז הזמן המשווע בפייסבוק(ים) הוא משהו שאישית איני יכול להרשות לעצמי. שלושה חצי מיליארד ש"ח לא הולכים ברגל, You know. אם כבר לבזבז זמן, אני מעדיף להתעדכן בבלוגים שאני מנוי עליהם ולא מגיע לקרוא את הפידים שלהם, לקרוא קצת ביקורות מוסיקה או להשלים עונגים ישנים שלא התפניתי אליהם. זה לא נשמע לכם עדיף על סירוב יומיומי ל"הצעות חברות" מכל מיני פקיסטנים, הודיות ושאר ירקות?!

וחוץ מזה, בינינו, יש כבר הרבה יותר מדי פייסבוקים מכדי שמישהו יוכל להתמודד עם זה. איפה אני בדיוק צריך להיות חבר כדי להגיע ל"רבע מהישראלים"?  לפי גל מור אני צריך פרופיל במייספייס, פייסבוק, שוקס, דה מרקר קפה, מקושרים, לינקד-אין, חבר'ה ועוד ועוד. זה נשמע לכם הגיוני?  ובכלל, לא הסכמנו שאני לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי אל שורותיו?!

ו-Second Life?   פחחחח.  למרות השתייכותי למגזר עובדי ההיי-טק מעולם לא הייתי חסיד גדול של משחקי מחשב. למען האמת, פרט להתמכרויות זמניות ל-Summer Games על האפל2אי שלי, ללארי ולכמה משחקי קלפים ב-Yahoo Games לא ממש הייתי מעולם בקטע של משחקים שכאלה. והגם שיש לי לפעמים מחשבות פסאודו-מטריקסיות על העולם שבו אנחנו חיים בו ועל עולמות אחרים מקבילים, מעולם לא חיפשתי לי חיים אחרים (בעיקר משום שאני, כאמור, עסוק בלתחזק לי חיים מסדר ראשון).

כמו שדיוויד וונג צפה, ברורה לי הבריחה מן המציאות החברתית הקשה אל מפלטים וירטואלים. ניתן לטעון שגם הדרישות ההולכות ומתעצמות בעולם המודרני זורקות את אלו שאינם יכולים להרשות לעצמם לייצר לעצמם רפליקות מוצלחות יותר בעולם אלטרנטיבי. יכול להיות מאוד שהגרסה הבאה של סקנד לייף תהיה ממש חיים שניים, כלומר תתחבר אלינו ברמה ביולוגית-משהו, בסגנון מטריקס, אקזיסטנס או אביהם הרוחני נוירומנסר, ואז זה באמת יהיה מעניין. אבל בינתיים, כשסקנד לייף היא בעיקר פלטפורמה לתאגידים ואנשים פרטיים לעשות כסף (גם) בעולם הוירטואלי, וכשגם בעולם הוירטואלי אנשים מעדיפים לעבוד, לקחת משכנתאות ולציית ללחצים חברתיים, אז מה זה טוב ליהודים?!

אם הייתי רוצה לשלם שתי משכנתאות הייתי קונה לי בית יותר גדול.

ואני לא. לא מתחזק פרופיל בפייסבוק ולא אוואטאר בסקנד לייף. אני, כמו שאמרתי לאשתי, עסוק ב-faces שאני רואה כל יום וב-books שאני בקושי מספיק לקרוא, וב-first life שלי. כי אני, ואולי בעצם זו הסיבה האמיתית, רוצה להאמין - בפראפראזה על יהונתן - שיש לי מספיק קשרים וחברים בחיים האמיתיים ויותר מכך שיש לי (בכלל) חיים אמיתיים. בדיוק כמו ש(גם)אני לא משתמש במחשבון אלא במוחי הפרטי, כך אני מעדיף לנהל את הקשרים חברתיים והאירועים חברתיים שלי בעולם הממשי. תקראו לי מיושן, תקראו לי פלצן, העיקר שתקראו לי ולא תחפשו את הפרופיל שלי כדי לשלוח לי איזה instant message...

נ.ב.

יקירתי, הפוסט "המשעמם" הזה הוא באשמתך.