שגיא נאור

"פסטיבל הפסנתר" הוא לא ברירת המחדל של רותם, גם לא של לב, שהרי שניהם גיטריסטים בנשמה (למרות שרותם מנגן גם פסנתר). עם זאת, את רותם אני רוצה לראות כבר לא מעט זמן, במיוחד אחרי שהתאהבתי עד כלות ב"עזרה בדרך" שלו, ואם הוא מארח את עמיר לב, יקיר הבלוג, יש מצב שאני מפספס?   השארתי את האישה בבית ("אין לי כח לשירי דכאון"), הצטיידתי בכוס בירה והמתנתי בקוצר-רוח שייכבו כבר האורות והעזרה תתחיל.

האורות כבו, נעם רותם עלה על הבמה, מגובה באסף תלמודי על הפסנתר ואדם שפלן על הבס. בלי הקדמות מיותרות הם פותחים עם (כמעט כל) המחצית הראשונה והמצוינת של "עזרה " – "עולה ויורד" הפותח, "בשורות רעות" המופלא, "חרב דמוקלס" בביצוע רועש ומצמרר עם תלמודי שעושה שפטים בפסנתר ובגיטרה קטנה המונחת עליו, "חלום שבור" הסהרורי ו"אין לזה סוף" שסוחט ממני (כרגיל) דמעה ונראה שעושה את זה גם לנעם. אחר-כך הוא מקדיש את "ללכת כמו אריה" לאורי לוטן ז"ל, ומנפק ביצוע פולק-רוקי שמעלה באוב את "אסירי התודה".

ההופעה של רותם בפסטיבל הפסנתר נשענת על הכתפיים הרחבות של אסף תלמודי. הבחור שהפך להיות תו-תקן לאיכות באלבומים והרכבים שונים ומשונים נותן פה שואו אדיר, ומעטר ומתגבר את השירים של רותם בפיסות נפלאות של עונג פסנתרי בשחור ולבן (ועוד גוונים שאני רואה בעיני רוחי). אם רותם הוא סטאר, כזה שמתבלט גם כשהוא מנסה להסתתר מאחורי הגיטרה שלו, אז תלמודי הוא הפועל השחור, האיש שהסטטיסטיקות אוהבות, שבכשרון שלו לוקח את החבורה המצויינת שעל הבמה לגבהים מופלאים. וכשהם מתפוצצים בשיא מקומי, וזה בדיוק הזמן האידיאלי להזמין לבמה את "האיש שכולו לב".

לב מחבר את החשמלית שלו ומצטרף לאנסמבל שעל הבמה ובלי לומר מלה פותח עם "חבק אותי". שיואו, כמה זמן לא שמעתי אותו מבצע את זה בהופעה, וקולות הרקע שמספק לו נעם רותם מתלבשים מצוין על הקול העמוק והמעושן שלו. רותם מתפנה לומר כמה מלים, מעלה באוב את "קרח 9" ואז מציג את השיר הבא, "אסף אמדורסקי", בביצועו של עמיר, לא פחות ולא יותר. השיר הכי טוב לטעמי של "קרח" זוכה כאן לגרסה הרגילה של רותם בהופעות הסולו שלו, אבל לשמוע את עמיר שר "אולי זה עוד יקרה לך / אולי זה כבר קורה / אולי רצית להיות אסף אמדורסקי" גורם לי לחייך בפה מלא וגם לנוע בכיף עם הקצב האלקטרוני. 1:0 לנעם.

הצלילים הפותחים של השיר הבא כבר ממיסים אותי לגמרי. עזבו שההימור שלי התגלה כמוצלח (1:1), איזה כיף לשמוע את "אריה ורותי" live. נעם שר אותו עם הרבה כבוד, ונותן לעמיר לשיר את הבית הסוגר, וכשהוא שר "ברמקול הודיעו להמשיך בצעידה / ואני חיפשתי את רותי והיא לא היתה" אני מחסיר פעימה או שתיים. משם רצה כל החבורה המוכשרת הזו, כשתלמודי לוקח לידיים את הבס ושפלן מחלטר בגיטרה אקוסטית, אל "עזרה בדרך" ההמנוני, בביצוע שההגדרה הקולעת ביותר שלו היא "כיף כיף כיף". הרוק'נ'רול הטהור והמהנה של "עזרה" חושף טפח מה"סטאר קוואליטי" (כפי שכינה זאת ידידי הקשיש, יב"ש) של רותם, שקצת  נחבא אל הכלים באלבום החדש (בעיקר בשל הנסיבות שהובילו אליו). ולא שאני לא אוהב את רותם הרבה יותר בפוזה המהורהרת-דכאונית שלו, אבל כשהוא שר את "עזרה בדרך" אפשר לדמיין אותו לרגע שוב בבגדי ברט אנדרסון, עושה שמות בנערות ארצנו מעל כל במה אפשרית.

ובכל-זאת ל"שיר מהקומה התשיעית" הנהדר שפותח את ההדרן עולה רותם סולו, והשיר המדהים הזה נשמע אפילו טוב יותר בביצוע קטן ואינטימי כזה. כשהוא שר "לעשות מוסיקה" נדמה שהוא מגניב חיוך, וכשהוא אומר (לעצמו) "ליישר את הגב" הוא מתיישר ושוב מחייך (לעצמו?), ונדמה ששיר הכאב-נצחון הזה הוא התרומה הכי גדולה של "עזרה בדרך" לכולנו וגם לנעם, לקח לחיים ונכס צאן ברזל בהתהוות. אחר-כך נעם עובר לפסנתר, תלמודי תופס בידיים אקורדיון וההרכב המשובח פלוס עמיר לב מבצע את "כחול וירוק" של עמיר (2:1 לי) בביצוע מרגש ומרטיט, כולל השינוי המתבקש של "גבעתיים" ל"קרית חיים". 

"כמו רוח" שתמיד נשמע לי שיר "שונה" באלבום של רותם זוכה לביצוע של עמיר (3:1), אחרי שרותם מספר שהביצוע שלו באלבום הוא למעשה חיקוי של עמיר. "לפני תהום" העצוב, שמוקדש על הבמה (כמו באלבום) למירי בן-יוסף ז"ל, נועל את ההדרן הזה, ושולח רעידות בלתי-נשלטות לעמוד השדרה. רותם יורד לרגע, אבל מיד חוזר ("אני לא טוב בקטע של ההדרנים") ומבצע, לבד לבד, את "גיבור גיטרה" (מ"חום אנושי"). השיר הזה, שהיה כל-כך מתאים לאלבום ההוא ולנעם ההוא, נראה רחוק שנות אור מהמקום שרותם נמצא בו היום. ואולי בעצם רק עכשיו, אחרי כל מה שעבר, אחרי האלבום המצוין שהוציא, הוא הגיע באמת לסטטוס של גיבור גיטרה.

("הפסנתר מארח": נעם רותם מארח את עמיר לב, סוזן דלל, 1.11.07)