שגיא נאור

תרצו להודות בזה או לא, הטלת רפש היא היא הספורט הלאומי שלנו. במדינה שבה כולם עצבניים כל הזמן (מזג האוויר, you know), שחרור קיטור היא הפעולה האינסטינקטיבית, ובכך חוטאים גם ידידיי הקרובים ביותר, שלא לומר בני משפחתי הקרובים, וכמובן גם אנוכי. כה עסוקים אנו בשחרור קיתונות של רותחין לכל עבר, שכשנגלה לעינינו משהו טוב, חיובי, כן ומרומם-נפש אין אנו מתפנים, בדרך כלל, לציינו אלא מתעלמים ממנו במופגן, וכך מקטינים אנו את הסיכויים שנפגוש משהו כזה, קטן וטוב, גם בפעם הבאה. ובכן לא עוד. בבלוג ייסדנו את פינת "פרו-אקטיב" (והמבין יבין את פשר השם בסיום).

ומעשה שהיה כך היה: משפחתי משפחה פונקציונלית היא, רוצה לומר מנסה לנהל את חייה המלאים-עד-לעייפה במטלות מבלי לקרוס ומבלי לפגוע בזכויות ובחובות ועושה זאת על-ידי חלוקת פונקציות ברורה בין בני המשפחה. במקרה שלנו, היא מכבסת ומבשלת, הוא דואג לחשבונות ולקניות והקטנצ'יק עושה חיים ואת החשק לחיים (לפי שעה). רצה הגורל ונשלחה היא לקניות יום בהיר, וחזרה משם עם חבילת חיתולים בצבע הנכון אך מהסוג הלא נכון. רצה הגורל פעמיים וגילתה היא את הטעות רק אחרי שפתחה את החבילה.  אופס.

רצה הוא להאמין שלא תהיה כל בעיה להחליף את החבילה בסניף הסופר-פארם הקרוב למקום מגוריו, שם מבזבז הוא אלפי שקלים בשנה על חיתולים ותחליף מזון לתינוקות. אלא שבסופר-פארם סירבו לקבל חבילה שפתחוה מבעוד מועד. אך בטרם יצא הוא מהסניף הציעה לו הקופאית הוותיקה שיפנה לשירות הלקוחות של יצרן החבילה, פמפרס, ש"הם בקטע של שירות לקוחות עכשיו" ויבקש מהם לטפל בתקלה. הוא היה סקפטי. עוד באירופה הוא היה סקפטי.

ובכל זאת הוא בדק באינטרנט (זה מתפקידיו) ומצא אתר, ובאתר טלפון של שירות הלקוחות. והיא (זה בין תפקידיה) הרימה טלפון ודיברה עם נציגת השירות שבאופן מפתיע, לא אופייני ומיידי ביקשה לשלוח אליה את החבילה, כי אז נקבל גם זיכוי לרכישת חבילה חדשה וגם זיכוי בגין עלות המשלוח. היא הייתה מרוצה. הוא נשאר סקפטי. הוא תמיד סקפטי. זה מתפקידיו.

ביום בהיר שם הוא את פעמיו אל הדואר (עוד אחד מתפקידיו), שם את החבילה בחבילת קרטון ואת חבילת הקרטון שלח תמורת כ-25 ₪ אל הכתובת שקיבל מנציגת השירות. שלח וחיכה. חיכה ושכח. שכח מה שלח ולמה חיכה. נו, סקפטי.

והנה אתמול, אור ליום רביעי, אור לגויים, הגיע מכתב בדואר רשום. (למען האמת, הרשום הגיע כבר לפני שבוע, אבל היא הוציאה אותו מהתיבה ומכיוון שזה לא תפקידה התעלמה...). תוכנו היה כה לא צפוי, כה מפתיע וכה מרגש שאצרפו פשוטו כלשונו להלן:

"הצטערתי להבין מפנייתך", כותבת לימור חג'בי משירות הלקוחות, "כי רכשת אריזה שאינה מתאימה לילדך. חברת פמפרס מקפידה לציין על גבי האריזה... באופן ברור.". מה שנכון נכון. "לצערי אין באפשרותי לזכות אותך בגין האריזה שברשותך שכן כאמור אין מדובר בפגם ייצור". גם זה נכון. אבל כאן מגיעה השטוזה: "אנו מודים לך על טרחתך בפניתך אלינו וכמחווה של רצון טוב מצורף שובר לקבלת אריזת "פמפרס" חינם וכן שובר הנחה על סך 30 ₪ בקניית מוצרי "פמפרס" עבור דמי הדואר". לא אגדה, רעיי, לא אגדה.

במדינה בה לשירות יש רק משמעות אחת (10% תוספת על מחיר הארוחה), ובה במקרה הטוב אתה מקבל זיכוי ובמקרה הרע נתקע עם הסחורה, גב' חג'בי מ"פמפרס ישראל" מודה לי על הטרחה ומזכה אותי לפנים משורת הדין במחיר האריזה ובמחיר המשלוח. אני, הסקפטי, משחרר הקיטור, הפסימיסט המושבע נותרתי המום, speechless, without speech.

וכאן מגיע מוסר ההשכל, גבירותיי: שירות זה בדיוק הדברים הקטנים האלה ממש, ולא הרבה יותר. אני שמח שכבר שנתיים וחצי (כמעט) אני לקוח מצוין של פמפרס (למרות החוק הראשון של החיתולים הגורס כי "ככל שהילד מתבגר כמות החיתולים קטנה ואילו מחיר החיתולים נשאר זהה"), כי אם לא הייתי מייד הופך להיות כזה. עכשיו גם אין לי כל סיבה לבדוק את או לחשוב על לעבור למתחרים. בפמפרס הוכיחו שעם ה"אקטיב" שלהם הם לא רק מגנים על התינוק שלי בצורה אקטיבית אלא גם מגנים עליי, כלקוח. על כך, ועל שמם, אני מעניק להם בזאת את פרס ה"פרו אקטיב" של הבלוג (הראשון, אך יש לקוות לא האחרון) ומקווה שבמה צנועה זו תסייע ולו במעט להצלחתם, כי הם הרוויחו אותה ביושר.