שגיא נאור

קראתי במוסף "הארץ" את כתבתה של נרי ליבנה על ירושלים, המתרוקנת מיופייה, מייחודה ומתושביה החילוניים, ונצבט לי הלב.

לא שאני מפוקדי העיר המסורים. אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהן ביקרתי בירושלים בשנים האחרונות: אני זוכר במעורפל איזה לילה ב"האומן", היה את הטקס של לשכת עורכי הדין של שירי, הייתה איזה תערוכה של בצלאל, אה וכמובן פסטיבל הקולנוע...  

ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, כל ביקור בירושלים הוא רגע של קסם. לבחור תל-אביבי כמוני, ירושלים היא קצת חו"ל באמצע המדינה, עיר שלא דומה לשום דבר אחר שאני מכיר.

אבל גם בחור כמוני, שפוקד את העיר לעתים רחוקות, מבחין בהידרדרות של העיר, בלכלוך, בהתחרדות.

עיר עייפה ירושלים, עיר עצובה. וזה עושה גם לי עצוב.

עיר עצובה, עצובה , ענייה. בבוקר אומרים שעוניה חמש לא כולם באותה השנייה. בערב זוחל בה קהל מלחש לדבר ולספר בעונייה. בלילה שוכבים במיטות לבנות איש ואישה ורוח קר. בלילה שוכבים במיטות איש ואישה, איש ואישה- אישה וזר. עיר עייפה, עייפה ומלאה. גוהרת על כל הגגות באחת טורפנית, רעבה ושבעה. בערב עוטפת היא רעש נפחד עיר גדולה וריקה ומלאה. בלילה שוכבים במיטות הגבוהות איש ואישה ורוח קר בלילה שוכבים במיטות איש ואישה, איש ואישה- אישה וזר. עיר עתיקה, עתיקה וצעירה. פוקחת עיניים ריבוא באחת צוחקת ואש ובערה. נופלת על כל קהלה הנפחד ושוב קמה גבוהה וקרה. בלילה שוכבים במיטות הקטנות איש ואישה רחוקים כמו בשיר בלילה שוכבים במיטות איש ואישה, איש ואישה- והם העיר.

(עיר עצובה / תרצה אתר)