שגיא נאור

העניין הוא שהטכנולוגיה הולכת כרגע לכיוון מאוד מסוכן בהקשר הזה, ולא רק המחוקק (כרגיל) נרדם בשמירה, אלא גם אנחנו. אם לא שמתם לב (נרדמתם, לא קראתם עיתונים או שאתם מאותגרים טכנולוגית), חזון ה-Always Connected (או: Always On) קרוב אלינו יותר משאתם רוצים להאמין, וההשפעה שלו על חיינו תהיה הרבה יותר מאיימת והרסנית מכפי שהיא היום (עם כל הסלולרים והמסנג'רים והאימייל שכולנו מכורים להם ולא עוזבים אותם לרגע).

כן, אתם מחוברים כל הזמן בסלולרי, מה שאומר שחברת הסלולר יודעת איפה אתם נמצאים בכל רגע. אתם מחוברים רוב הזמן באינטרנט, והספק שלכם יודע איפה אתם גולשים, שלא לדבר על כך שבאתרים עצמם יודעים מה אתם עושים ומה מעניין אתכם. יתרה מזאת, שירותים כמו Twitter מציעים לכם לתעד איפה אתם ומה אתם עושים ואתרים כמו flickr מכילים תיעוד לגבי איפה הייתם, עם מי ומתי, ומה בדיוק עשיתם. תוסיפו לזה את ה-GPS שנכנס אליכם למחשב כף-היד ו/או לסלולר, ומצביע על מיקומכם ברזולוציה מדויקת להפליא בכל רגע, ותבינו – 1984 זה כאן. השאלה היא רק למי יש גישה למידע הזה ומה הוא מתכנן לעשות איתו.

חכה, חכה, תאמרו לי בוודאי. בדיוק בגלל זה יש חוקים. חברות הסלולר לא יכולות לעשות במידע הזה שימוש, והן לא נותנות אותו לאף אחד. ספק האינטרנט לא שומר את המידע הזה, ולא יכול לתת אותו לאיש. אתרי האינטרנט לא עושים עם המידע עליי כלום (חוץ מלשלוח לי אימיילים פה ושם כדי להציע לי שטויות שאני לא צריך). בקיצור, תפסיק להיות פסימי.   ובכן, אני לא פסימי, אני עונה (לכם), אני מציאותי. והמציאות היא שהמידע הזה (עדיין) לא בשימוש כי הלחץ להפוך אותו לשמיש (כלומר, נגיש לכלל) מתחיל רק עכשיו.

במשטרה, למשל, כבר מזמן הבינו את חשיבותו של המידע שנצבר אצל חברות הסלולר וספקי האינטרנט. צו של שופט מאפשר להם לדעת איפה הייתי ומה עשיתי. כרגע, רק משום שהלחץ לא היה קיים, המשטרה (וקהילת הבטחון) היא הגוף היחידי שמורשה לראות את המידע הזה. אבל הלחץ שעומד להגיע, לחץ כלכלי-חברתי, הוא משהו שהולך לתפוס אותנו לא מוגנים, לא חוקית ולא מוסרית. וזה מאוד מדאיג אותי.

אתם מבינים, יש המון שירותים מופלאים שהמידע הזה יכול לאפשר – תוכלו לאתר איפה נמצא הילד שלכם, שלא עונה לטלפון (שירות ש"פלאפון" כבר מציעה ללקוחותיה); תוכלו לקבל הכוונה לביתו של החבר לעבודה או לבית הקפה שאתם מחפשים ישר לסלולרי; תוכלו לקבל פרסום מוכוון-מקום שיציע לכם דילים במסעדה שנמצאת בדיוק לידכם; תוכלו אפילו לברר אם יש איזו בחורה שווה שמתאימה לכם ונמצאת איתכם בבר ברגע זה.

השירותים האלה, חלקם עדיין חלום וחלקם כבר קורם עור וגידים, יגיעו מהר מכפי שאתם מתארים. הם יקסמו לכם מאוד, יגשימו את כל חלומותיכם ומאוויכם ולכן יהיה לחץ גדול מצד הקהל לאפשר אותם. אותו הקהל שמרגיש טוב עם העובדה שהוא מפר זכויות יוצרים כשהוא מוריד שירים וסדרות טלוויזיה, אותו קהל שמתעצבן כשניידת משטרה תופסת נהגים על מהירות מופרזת, אותו קהל שמתנגד לשוטרים במגרשי הכדורגל – הקהל הזה ירצה לכופף את החוק (והחוקים) כדי לאפשר לו הטבות, וזה אומר שלכל אחד תהיה גישה למידע הכל-כך רגיש אודותיו. לעזאזל, אתם אפילו תתנו את המידע הזה בחפץ-לב.

והחברות?   הכסף הגדול נמצא בשירותים האלה ממש, והספקים – הגוגלים והיאהוים, משרדי הפרסום, תאגידי הענק – יפעילו גם הם לחץ אדיר כדי לאפשר להם גישה למידע הזה, כדי להועיל לציבור כמובן (ולעשות המון כסף תוך כדי כך). הלחץ של החברות האלה הוא, כמובן, גדול לאין שיעור מהלחץ של הקהל, והלובי שלהן יעשה את שלו כמו תמיד, והסכר ייפרץ.

ואז נמצא את עצמנו עם טכנולוגיה נפלאה שיכולה לעקוב אחרינו בפרוטרוט כל הזמן ובכל מקום ועם חוקים שלא מסוגלים להגן עלינו מפני הבעיות של הטכנולוגיה הזו. להגן עלינו מפני ספאם מוכוון מיקום וזמן, שלא יעזוב אותנו. להגן עלינו מפני חדירה לפרטיות שלנו. להגן על הגבולות בין "אני" לבין "כולם", שממילא מיטשטשים בכל יום שחולף כתוצאה מחדירת האינטרנט הכל-יכול לחיינו.

פסימי פסימי, אבל הנה - אפילו ג'ון פרי בארלו כבר אומר ש"הויתור על פרטיות של אדם... הוא האמצעי היחיד להתקדם עם הטכנולוגיה" (ותודה ליהונתן, כרגיל, על הפניית תשומת הלב). ובשם הטכנולוגיה, כמו תמיד, אנחנו נקריב את הפרטיות שלנו ואחר-כך כבר לא נוכל לחזור אחורה. מי שחווה על בשרו את התוצאה של חשיפת הפרטים האישיים שלך – האי-מייל שלך, מספר הטלפון, הכתובת, כרטיס האשראי - לעיני הכלל, כבר יודע מה המשמעות של זה. מי שלא, עוד יגלה. ואם כיום ה"עבריינים" העושים במידע הזה שימוש מתחבאים ומסתתרים, מחר יעשו את זה חברות הענק, בלי בושה ובכל הכוח. יש לי הרושם שאנחנו עוד נתגעגע לאנשים כמו אמיר גנז.

באחת הפרזנטציות בכנס שאני משתתף בו, תיארה המרצה שירות שהיא חוזה ועומלת עליו, שירות שהוא Context Aware, כלומר עושה שימוש במידע אודותינו הנאסף באמצעות הטלפון הסלולרי שלנו על-ידי ספק השירות שלנו כדי "להבין מי אנחנו". מישהו שאל אותה האם החזון שלה אפשרי מבחינה חוקית, והיא ענתה בחיוך: "כרגע לא. אבל אני מדברת על העתיד". חלק מהקהל חייך, חלק נראה לי מודאג ממש כמוני.   המציגה, מיותר לציין, עובדת בחברה גדולה שתרוויח המון מהשירות העתידני הזה.

כשלצרכנים ולספקי השירותים יש אינטרס משותף, מטרה משותפת - גם אם הם מבוססים על חוסר ידיעה/הבנה, התלהבות מהטכנולוגיה וחוסר יכולת לראות את העתיד - דון קישוטים בודדים כמוני לא יוכלו להושיע אותנו, לצערי. ניתן רק לקוות שב-2014, שלושים שנה אחרי אורוול, לא נתמודד כולנו עם "האח הגדול" החדש, מתוחכם, יעיל ומרושע הרבה יותר מזה של ג'ורג'י בוי, אח גדול תעשיות (ע"ר) דוט קום שכזה.