שגיא נאור

 הכל בשוויץ ניטרלי. האנשים, האוכל, אפילו מזג האוויר. בהתחלה ניטרלי זה מרגיע. אחר-כך ניטרלי זה מטריף את השכל. לא הייתי מסוגל לחיות כאן שבוע.

 זה קצת מוזר בהתחלה, אבל אחרי זמן-מה השתכנעתי: אין כאן בכלל ילדים. בישראל לאן שאתה לא מביט אתה רואה עגלה עם ילד, ופה לא מסתובבים בחוץ כמעט ילדים. אולי זה קשור לקור בחוץ, ולכך שמעט הילדים שכן מסתובבים בחוץ חנוטים במעין שקי שינה כאלה מפליז כדי שלא יתקררו. אם לי היה ילד כאן, גם אני לא הייתי מוציא אותו החוצה. מצד שני, ככה כנראה גדלים אנשים ניטרלים.

 ניטרלים, אבל מנומסים. כולם כאן נורא מנומסים. מחונכים. באוטובוס אף אחד לא עולה לפני שכולם יורדים. גם במעלית. בארוחת הבוקר במלון אף אחד לא שאל אותי את מספר החדר. בסיום השהות שאלו כמה פעמים אכלתי ארוחת בוקר וזהו. גם באוטובוס אף אחד לא בודק את הכרטיס (יש תעריף לעד שלוש תחנות, ותעריף לנסיעה ארוכה יותר). יש כאן אמון, שנובע מחינוך. וזה עובד כל-כך טוב שזה ממש כואב.

 אגב אוטובוסים, יש על התחנה לוח עם לוח הזמנים המתוכנן. האוטובוס מגיע על הדקה. יש גם לוח אלקטרוני שמודיע על האוטובוסים הבאים שיגיעו ועוד כמה זמן הם יגיעו, אבל כשהאוטובוס מגיע על הדקה זה קצת מיותר.

 כרגיל במדינות פרנקופיליות, היצע האוכל כאן מטריף. בשוק הגבינות לא יכולתי שלא לקנות קממבר ריחנית. בבית החרושת לשוקולד חפיסה של שוקולד מריר עם צ'ילי. והלחמים. והקרואסונים. והנקניקים. ואיך לעזאזל הם כל-כך רזים?

 בתחנת הרכבת קולים ערמונים על האש, על המשקל. המוכר מגיש לי אותם בשקית קרטון. אחרי שאני פותח אותה אני מגלה שמדובר בעצם בשקית כפולה – אחת לערמונים, ואחת ריקה ל...קליפות. אויש, השויצרים האלה, אין עליהם.

 אני מגיע לשדה התעופה בג'נבה רק כדי לגלות שהטיסה מציריך לארץ תהיה של אל-על (ולא code share עם Swiss כמו בהלוך). המשמעות המיידית של זה היא שאין כבר exit במטוס, וזאת כחמש שעות לפני הטיסה. אחרי שאני מקלל את אל-על ומדיניות ה-exit שלהם, אני מקבל כרטיס טיסה ומתפלא לגלות שה-boarding בציריך מתחיל בשעה שאני ממריא מג'נבה. Boarding שעתיים וחצי לפני הטיסה?!   כן, במוביל הלאומי של ישראל. שיחכו לי.

 והם באמת חיכו לי. הגעתי לשער חצי שעה לפני ההמראה. ארבעה מאבטחים מתחרים מי יעשה לי בידוק בטחוני. הבחור שמתחקר אותי מביט בעצבנות בי, בדרכון שלי וברשימת הנוסעים. אם זה מה שעושים לבחור תמים כמוני, מעניין מה קורה לאנשים חשודים באמת, אני חושב לעצמי. אחר-כך, ולו רק כדי להכעיס, אני הולך לקנות לי איזה מגזין (Wired, הטריפ שלי בטיסות) ודיאט קולה. שיחכו. שוב.

 כמובן שאני לא הנוסע האחרון על הטיסה. כמובן שהטיסה לא יוצאת בזמן. כמובן שה-exit שמור לכל מיני גמדים פרוטקציונרים שלא מגיע להם exit. כמובן שאין VOD על המטוס ובקושי שומעים באוזניות. כמובן שאף אחד לא מתנצל על האיחור בהמראה. כמובן שאיש לא מכריז שהסרט מתחיל, ולכן אני מפספס את הדקות הראשונות של "נודל".

 "נודל", שלא יצא לי לראות בארץ, הוא סרט מצחיק-עצוב. אותי בעיקר הדהימה האדישות שבה אנחנו מקבלים תמונה כל-כך נוראית של מדיניות ההגירה של ישראל, שבה אנשים נעלמים בוקר אחד ונשלחים בחזרה לקצה השני של העולם, בלי שום איכפתיות כלשהי לחייהם או לרווחתם. היית מצפה שמישהו בשירות המדינה, במשרד הפנים, במשטרת ההגירה, יפנה ליוצרי הסרט ויבקש שלא לשדר אותו. אבל כנראה שגם הם יודעים שזו האמת, נרצה או לא. כנראה שהם אפילו לא מתביישים בזה.

 הצוות בטיסה יעיל ומנומס. אני זוכר זמנים שצוות באל-על לא ידע מה זה. מה שאומר, כנראה, שהבעיה של אל-על היא למעלה, אצל מקבלי ההחלטות. חברים יקרים, המטוסים שלכם ברמה ירודה, הדרך שבה אתם מטפלים בנוסעים בשדה התעופה מחפירה ואי-העמידה בזמנים מעצבנת. וזה חבל, כי נראה שהצוות מאוד משתדל, ונאלץ לחטוף ריקושטים שרובם ככולם בגללכם.

 במונית בארץ אני מביט בצג השעונים. 22 מעלות, שלוש בבוקר. לפני כמה שעות זה היה הפוך: שלוש מעלות, 22 על השעון. הדרך מנתב"ג לגבעתיים אורכת רבע שעה באמצע הלילה. הופ... אני בבית. הולך לחדר של הילד, מביט בו ישן עם חיוך על הפנים, נכנס מתחת לשמיכה ונרדם.

ובחלומי אני חולם על גבינות שוויצריות...  J