שגיא נאור

גילוי נאות: לפני מספר חודשים (איך הזמן חולף כשנהנים ומי סופר אותו?!) שלחו אליי הגולדולינס את האלבום האחרון שלהם להתרשמות/ביקורת. האלבום, כך התברר לי, יצא לפני יותר משנה לאוויר העולם, ואף זכה לסיקור מסוים, ברם בשל סיבות אישיות (טובות למדי) הגולדולינס הורידו פרופיל במידה רבה וכעת הם שבים לפעילות מחודשת ושמחים לחזור ולהציע אותו לכולנו. לפיכך, ולמרות הזמן הרב שחלף, מוגשת לכם להלן ביקורתי על האלבום.

לא פריק של פולק רוק אנוכי, וגם לא של פריק רוק, ובכל-זאת לאחרונה אני מוצא את עצמי נהנה בעיקר מאלבומים חדשים מתתי-הז'אנר הרבים שנולדו לפולק. קראו לזה אינדי פולק, פסייקדליק פולק או ניו-פולק, זה לא משנה לי. העובדה שאמנים כמו דבנדרה באנהרט, ג'ואנה ניוסום, ווטיוור, פון פייבלס ואחרים מרגשים אותי יותר מחבריהם שעסוקים ברוק או אלקטרוניקה גורם לי להבין מה הקסם שמאחורי הפולק ומדוע הולכים אחריו רבים וטובים כבר חמישים שנה לפחות (לפחות מאז שהוא הפך לנחלת הכלל על-ידי דילן, באאז, סיגר ואחרים).

מדוע בעצם?  אולי זו הפשטות. אולי זו הכנות. אולי זו האינטימיות. אולי בגלל שהאמנים נשמעים לי אמיתיים כאלה, ללא זיופים או אפקטים או מכונת שיווק עצומה מאחוריהם. אולי בגלל הצליל. אולי בגלל המחסור בתופים. אולי אפילו כי זה נשמע לי לא מכאן. אולי בגלל שבים של אנשים שמרעישים וצועקים, אנשים כמוני, שמחפשים משהו, דרך, טעם לחיים, מוצאים בבדידותם את הצליל המיוחד של הפולק ונאחזים בו.

כי הבדידות שלי איננה ברת מדידה

היא רק יכולה להתנגן כדי שיישמע

האיש שאיבד את עצמו לדעת

והאישה עם האוזן הרגישה

זה עול שאני נושא, אבל אשא אותו ללא ספק

זה יותר טוב מאנשים שמרעישים או צועקים

                                                                 (my song. תרגום חופשי)

אם פולק נתפס בעיניכם כמשהו אמריקאי, לא מכאן, יש לי חדשות בפניכם. החדשות לא כל-כך חדשות, כי בכל-זאת מדובר כבר באלבום שלישי (!), אבל בכל-זאת רציתי לשתף: יש פולק ישראלי, אפילו אסיד פולק, וקוראים להם גולדולינס. גולדולינס ע"ש או.די. גולבלאט וטדליק ואי.טי. דולין (שזה קטע מגניב כזה מטעם החבר'ה שקוראים להם באמת בשמות הלא-מגניבים-מספיק-כנראה אוהד, טל ואיתי...), שמנגנים על כל מה שאפשר לכנותו כלי נגינה (גיטרות, ויולה, פסנתר, טרומבון, צ'לו, אקורדיון, כינור וכו') ועושים יופי של הרמוניות קוליות כיאה לז'אנר, והופכים את כל ההיצע האקלקטי הזה לחגיגה של ממש.

יש פה שירים וקטעים אינסטרומנטליים, בלוז ופולק, קטעים אפלים דוגמת "Ah, I See Horizons", בלוזים פשוטים כמו "Buky, Where Are Thou?" ולהיטים מכשפים כמו "Nother Day". הקטעים הזויים לפרקים ("One Shot") כמיטב המסורת האסיד-פולקית, משעשעים לעתים אחרות ("Buky, Lead The Way To Highway 40") ואפילו מרגשים ("My Song"). בקיצור, יש כאן הכל מהכל,  וקשה לי לדמיין אוהב מוסיקה שלא ייפול ברשת של לפחות חלק מהשירים האלה.

למי שעוקב אחרי היצירה של הגולדולינס, שהחלה עם אלבום הבכורה ב-2004, שנשמע כמו שאריות מבושלות כהלכה מהאלבום האבוד של "לורד פלימנאפ". באלבום ההוא עוד חטאה השלישייה בעברית, והייתה רחוקה מבשלות, אבל כבר אז היה אפשר להבין שהם לא מנסים להתנחמד בפני אף אחד ושהם שונים מכל מה שמתחולל מסביבם אמנותית. באלבומם השני, "Songs of the Turly Crio" כבר אפשר היה להתרשם מהיכולות, הן הקוליות והן הכליות, המופלאות שלהם. בעיניי האלבום ההוא היה פשוט מדי, דל תקציב אפילו, והייתה הרגשה שההבטחה עדיין לא הגיעה למיצוי. ועכשיו, עם האלבום השלישי, נראה שהמעגל נסגר, והחברים הנכבדים הוציאו סוף-סוף את האלבום שמגיע לנו (ולהם).

אתמול בלילה, כשהדממה קראה לי, קראה לי שוב מהקור

בעוד אני נופל לשינה בפינה שלי, השיר הישן הזה גרם לי לעצור

והוא התנגן רועש ואמיתי וחשבתי על מי שישן

היכן שהוא כל-כך הרבה זמן

אם העולם נמצא במקום אחר אז אולי אני אבהה בזוהר שלו

מגן השיר שלי

                                                             (The World Is Somewhere Else. תרגום חופשי)

האלבום הזה לא שייך לכאן, לא מבחינת המוסיקה שלו ולא מבחינת התכנים שלו, וגם לא לגמרי שייך למה שהגולדולינס עשו קודם. יש פה המון גיטרות ואין תופים, יש סיפורים מופשטים ורכים, יש אווירה קודרת, מרחפת, חלומית. ודווקא בגלל זה הוא עושה לי חשק להיצמד אליו לאמץ אותו, לברוח אליו כשהכל מסביב רועש ומטרטר. התחושה הזו ליוותה אותי בכל פעם שהתפניתי לשמוע את האלבום, ונשארה איתי עד עכשיו. שיר הסיום למשל, שהוא גם שיר הנושא, "The World Is Somewhere Else", הוא שיר ערש אולטימטיבי, שיר שמרגיע אבל משתלט עליך, מלטף אבל לא משקר. הקול העדין של טל, המיתרים המלטפים-הקורעים, הקלידים המרחפים – הכל מתחבר ביחד לשיא שהוא גם סוף, לסוף שהוא שיא. 

העולם הוא משהו אחר, או לפחות יכול להיות כזה, אני אומר לעצמי וחוזר ומשמיע את האלבום הזה מההתחלה. לא בטוח שאני מאמין לעצמי, אבל כל עוד הגולדולינס שרים לי באוזניים אני עוצם עיניים ומנסה להאמין. אם העולם נמצא במקום אחר, לפחות אולי אבהה בזוהר שלו מגן השירים של הגולדולינס. בפינה שלי, לפני השינה, זה כל מה שאני מבקש או צריך.

(Goldoolins, The World Is Somewhere Else, הוצאה עצמית, 2006)