הרדיו מידרדר. זה לא חדש.
צריך ממש להיות בקיא ברזי התדרים ולוחות השידורים בכדי ליהנות באמת מרדיו. אני מזמן הפניתי את גבי לרדיו, ולמעט הבלחות מקריות של קוואמי או טל ואביעד, מקסימום איזה שעה 106 או 88, אני נוהג בעולם שכולו CD.
היה ה-DJ של עצמך, אני אומר.
העיתונות מידרדרת. זה לא חדש.
פעם, כשהייתי בן 11 או 12, אבא שלי היה מקבל – מתוקף תפקידו דאז – את כל העיתונים הביתה כל בוקר. ואני – ילד סקרן ורעב למידע – הייתי יושב וקורא הכל, מהתחלה ועד הסוף. בימי שישי ההנאה היתה גדולה אפילו יותר, ויכולתי להעביר אחר-הצהריים שלם מול "ידיעות" או "מעריב".
והיום? את שני אלה כבר אינני יכול לקרוא, את "הארץ" אני סובל רק בימי שישי, וגם אז ברפרוף. אפילו "העיר", מעוז האסקפיזם ובסיס הנאת השישי שלי, הפך עם הזמן לעיסה דביקה של צהוב רדוד. בקיצור, אני את האינפורמציה שלי מקבל מהאינטרנט, בלי טובות של אף אחד.
היה העורך של עצמך, אני אומר.
הפוליטיקה מידרדרת. זה לא חדש.
מזל שאין בחירות עכשיו, כי הייתי בדילמה נוראית – באמת, אבל באמת לא נשאר למי להצביע. גועל נפש מוחלט של אנשים תאבי ממון, שלטון ופרסום. איכס. איפה הרב בא-גד כשצריך אותו? פתאום הוא נראה לי האופציה השפויה מכולם.
תאמינו לי, הייתי מכריז על עצמי אוטונומיה, נהיה המנהיג של עצמי. אבל זה עדיין בלתי-אפשרי.
בקיצור, במציאות הזו, המתוארת לעיל, מה הפלא שהטקסט הבא מופיע היום ב-YNET, כל כולו ציטוט מדויק מתוכנית הערב של שי ודרור ב-FM102, של שיחת טלפון עם כבוד הח"כ צחי "קח מינוי, אחי" הנגבי, מועמד הליכוד לפרס נובל:
צחי הנגבי: ...אני לא יודע עוד מי הקירח, זה שי או דרור?
שי: דרור הקירח.
צחי הנגבי: ומי המכוער?
דרור: מי המכוער? אמא שלך...
נ.ב. מזמן אמרתי שמזל שגאולה עוד לא מתה. כי עם בן כזה, היא הייתה מתהפכת בקברה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
