שגיא נאור

הייתי מאוד רוצה להכתיר את "סיינפלד" כסדרה של הדור שלי, כלומר כזו שנעשתה על הדור שלי עבור הדור שלי. אבל "סיינפלד", שעלתה לאוויר ביולי 1989 וירדה מהאוויר במאי 1998, הקדימה קצת את זמני (במשהו כמו 15 שנה). אני מתכוון שרק לקראת רדתה מהאוויר יכולתי ממש להבין ולהזדהות עם הנושאים שבהם היא טיפלה, ובעצם רק בשנים האחרונות אני באמת רואה כמה המציאות שלי דומה למציאות הסיינפלדית וכמה אני נדרש, כמעט באופן יומיומי, להשתמש במשפטים כמו "הי, היה על זה פרק בסיינפלד" או "זה מזכיר בדיוק את הקטע בסיינפלד".

אני לא מהמעריצים השרופים של הסדרה. אפילו לא נכנסתי ל-Tom's Resturant כשידידה טובה לקחה אותי לשם בביקור האחרון שלי במנהטן. ובכל-זאת ה-Re-Runs שכבשו גם את הטלוויזיה הישראלית (להנאת כולנו) הביאו לכך שכנראה אין פרק שפיספסתי (מה שלא פוגע בהנאה החוזרת מכל פרק ופרק) וששליטתי בחומר מרשימה למדי (כאמור, עד כדי שכל סיטואציה כמעט מזכירה לי פרק בסדרה). אני פותח את הארנק וחושב מייד על הארנק המנופח של ג'ורג' והפרק שעסק בארנקים גבריים ובאי-הנוחות לסחוב אותם במכנסיים. אני נוסע לשוויץ ומייד חושב על האולר השוויצרי ככלי הנשק הנבחר של הצבא השוויצרי (Not much of a weapon there). והפרק הגאוני על ה-Oppsite (שבו ג'רי פורש את הפילוסופיה שלו שלכל דבר בחיים יש קונטרה שמאזנת אותו) וה-Soup Nazi. שלא לדבר על הפרקים המצחיקים עד דמעות שלא חדרו (עדיין?) לחיי, כמו ה-Bubble Boy, "החיטוט באף" או "התחרות".

ולמה חשבתי על "סיינפלד" פתאום?  בגלל הביקור של ג'רי בארץ. הביקור הזה, ובמיוחד הראיונות הקצרים שג'רי נתן במהלכו, גרמו לי לחשוב קצת על הדור שלי (בערך) ועל הדרך שעבר מאז שירדה הסדרה ועד היום. במובנים רבים ג'רי סיינפלד האיש מסמל את החלום ושברו - הוא הצליח, הוא התעשר, הוא מיצה את עצמו, הוא התאדה, הוא התנפח (גם פיזית, אבל בעיקר בתפישתו את עצמו) והוא עכשיו עסוק בעיקר בלקמבק את עצמו מבלי להיתפס ב"קללת סיינפלד". כשהוא כבר מדבר, הוא לא ממש משעשע, אפילו די טרחן. ואני חייב להודות שבאמצע הראיון איתו זפזפתי לשידור חוזר של "סיינפלד", כמו אומר "איזה יפים, נחמדים ומצחיקים היינו אז כשהיינו צעירים...".

בפרק האחרון (והלא ממש מרשים) של "סיינפלד", נשלח ג'רי, ביחד עם חבריו הטובים, לכלא על מעשי האנוכיות וההתעללות באחרים שעשו לאורך עונות הסדרה. "אני לא רואה פתרון טוב יותר לארבעתכם", אומר שם השופט ארט(ור) וונדליי, "מאשר לבלות שנה מורחקים מהחברה כדי להרהר על הדרך שבה התנהלתם. אני יודע שאני אעשה כן". לטעמי, ג'רי ראוי להיות מורחק מהחברה על השחצנות שאימץ (הוא, לדוגמה, טען שאיחוד של "סיינפלד" יקרה רק "כשכל החברים יגיעו לשפל המדרגה"...) ועל הדרך שבה הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא איחוד כושל של "סיינפלד" (שאין מנוס ממנו, לצערי, בדיוק כמו האיחוד של "משינה") הוא העונש הראוי לג'רי. ואולי פשוט להיעלם לתהום הנשייה, להישאר לנצח בגיל 30 וקצת אי-שם ב-89', מוזכר רק בסופם של משפטים כמו "יאדה יאדה יאדה סיינפלד".

25 הקטעים הכי טובים בסיינפלד לפי BagofShoes.com

נ.ב. אני ממש יכול לדמיין את ג'רי יושב לפני איזה שנתיים בדיינר עם החברים שלו והם מדסקסים את Grindhouse, המחווה ל-B Movies של טרנטינו ורודריגז.

ואז ג'רי אומר: "you know what would be funny?  a b-movie about a bee". וכולם צוחקים, ואומרים שזה נונסנס, ושנתיים אחרי-זה יוצא לאור הסרט Bee Movie(שתורגם כאן בארץ ל"כוורת בסרט". תרגום לא רע, אם כי לטעמי, "כוורת - הסרט", על משקל "כוורת חוזרת", היה אפילו טוב יותר). בחמישי הבא אני הולך לצפות בו ביחד עם ילדי הקט, מה שאומר שלמרות הכל, ואולי בגלל הכל, אני נותן צ'אנס לסיינפלד. נו, אחרי הכל that Jerry's a funny guy.

Got to love the Sein!