שגיא נאור

בערך באחת בלילה (מצטער, לא הסתכלתי בשעון) עלה ברי סחרוף על הבמה ושר ביחד עם אינפקטד את "יום הולדת". היה משהו מאוד סימלי בביצוע של השיר הזה בהופעה הזו, ולא רק בגלל שההופעה החגיגית הזו היתה לרגל חגיגות עשור להרכב הטראנס הכי גדול בארץ (אולי הכי גדול בעולם). הסמליות בעיניי היתה בכך ש"יום הולדת" היה השיר שהפך את אינפקטד ל-household name, פריט חובה בפלייליסט של גלגל"צ, פסיי-טראנס להמונים. ובאותה מידה, בעיניי, "יום הולדת" היה השיר שסימל את הפרידה (הכואבת?) שלי מ-Infected Mushroom, פרידה שהיא הסיבה לכך שלא נכחתי בהופעה החגיגית בגני התערוכה (אלא רק האזנתי בגלי צה"ל).

היום יום הולדת
תראי, יש פה סוד ישן חדש
לפרוס את הלחם,
לגעת במשהו קצת מושלם
כבר אמצע הלילה
חשבתי אולי כדאי לישון
אבל משהו תקוע,
תקוע עמוק בתוך הגרון...

מספרים שאלפי אנשים הגיעו לגני התערוכה ביום חמישי לתת כבוד לאינפקטד, אם כי סביר להניח שב"אנשים" הכוונה היא בעיקר לבני נוער (ויעידו על כך מופעי החימום - בית ה(ח)בובות ומיומנה). וזה לא ההבדל היחיד שמצאתי בין אינפקטד  שאני ראיתי בהופעה (ולא פעם אחת) לבין אינפקטד  מודל 2007 - דובדב ואייזן כמובן עדיין שם, אבל פתאום יש על הבמה שני גיטרטיסטים ומתופף (ואני עדיין זוכר איך התבאסתי בהופעה הראשונה שלהם כשהם סתם עמדו וניגנו טרקים), דובדב אשכרה שר והמוזיקה שלהם נשמעת הרבה יותר כמו הטראנס-פוזה של סקאזי מאשר יצירות המופת שהזרקתי לווריד אי-אז בסוף שנות התשעים.

אי-שם ב-97' מישהו השמיע לי טרק של אינפקטד משרום, אז הרכב טראנס צעיר מהקריות עם שם משעשע (ולא מקורי). נדמה לי שזה היה "Anyone Else But Me" אבל אני לא בטוח. זה לא שלא אהבתי מוזיקה אלקטרונית גם לפני זה, אבל טראנס לא היה כוס הערק שלי. לפחות לא עד שהגיעו אינפקטד. עד אז הייתי חזק בטכנו, בדראם'נ'בייס שהיה חזק אז, אפילו בהאוס שניגנו סשה ודיגוויד. ואז הגיעו עמית דובדבני וארז אייזן, חברה בני עשרים ומשהו שהגיעו מרקע מעניין וחריג של נגינה קלאסית ומחשבים. ביקור בגואה של דובדב הביא אותו ואת אייזן ל"טראנס הפסיכדלי" (פסיי-טראנס), אבל אינפקדט עשו טראנס כמו שאף-אחד לא עשה טראנס לפניהם.

The Gathering מ-98' דווקא לא היה כזה שונה, ונשמע בדיוק כמו מה שאסטרל, אופוריה או אחרים עשו באותו זמן. מה שמשך לי את האוזן היה בעיקר האגרסיה של הטרקים והדיוק שבו התנהל הבלאגן של אינפקדט, כמו גם הציטוטים המשעשעים מסרטי מדע בדיוני (ובמיוחד סימפול הפתיחה מ-Independence Day ב-Release Me). ההשבעה שלי לכת הפטריות המזוהמות הגיעה עם Classical Mushroom שיצא ב-2000, אחד מהאלבומים הבודדים בז'אנר שאפשר לשמוע גם שלא במסיבה ביער או במכונית ב-140 קמ"ש (ותעיד על כך העובדה שאני עדיין מקשיב לו בתדירות מרשימה, למרות ששנים לא פקדתי מסיבה או דהרתי במכונית בשעת לילה מאוחרת).

Classical Mushroom המשיך את הסאונד הייחודי של אינפקדט, שהפך את The Gathering לאחד מהאלבומים המוערכים ביותר בז'אנר, אבל לקח אותו לרמות של שלמות שאף אלבום אחר-כך (כולל אלה של אינפקדט) לא הגיעו אליו. שם האלבום מעיד במובן זה בדיוק על תוכנו - אלבום שיותר מפוזל למוזיקה קלאסית, לקומפוזיציות מורכבות, ליצירות של ממש ולא "סתם" טראקים.  

Bust A Move, קטע הפתיחה, הוא אולי קטע הפתיחה הטוב ביותר של אלבום טראנס ever, כולל אלבומי אוסף ו-DJs, שלא לדבר על אחד מהקטעים הכי פופולריים בתולדות הטראנס, למרות האופי הקרחניסטי שלו. יש פה גיטרות מרטשות, סימפול מופלא מ-Species 2 - דקלמו איתי: Aliens Infected us, it's about time we infected them, פסנתרים, מקצב משכר. זה נשמע כמו מוזיקה קלאסית על פטריות הזייה או טראנס בליווי תזמורת סימפונית, וזה פשוט נתן בראש, לי ולרבים כמוני.

כל טראק היה במקום, כל ביט - תותח, ואני התאהבתי ב-Classical Mushroom ללא מאבק. Sailing in the Sea of Mushroom, Dracul, Mushi Mushi - כולם כיכבו בפלייליסט האישי שלי ובגדול. הפכתי אותם לפס הקול שלי למשך תקופה מאוד ארוכה (אגב, עד לאחרונה Mushi Mushi היה הרינגטון שלי), ועקבתי אחריהם באדיקות (כולל ההופעות, שאגב רובן היו מאכזבות בדיוק מהסיבה שציינתי לעיל).

את הרצועות הראשונות מהאלבום הבא BP Empire שמעתי ולא ממש התלהבתי. היתה לי תחושה שהאהדה שאינפקטד קיבלו בעולם גרמו להם להיות יותר תקשורתיים ופחות מתוחכמים. את האלבום עצמו שמעתי במלואו על החוף בקוסומוי, ואז גם הבנתי שזה לא האלבום שלו חיכיתי. אמנם היו באלבום הזה קטעים יפים (כמו Dancing With Kadafi), אבל הוא היה רחוק מאוד מהשיא של Classical.

שנה אחר-כך נכחתי בהופעה של אינפקטד ב"הייניקן וייבס" בה אירחו את ברי סחרוף. השירים שניגנו ביחד - Static Dancing של מינימל קומפקט, Deeply Disturbed של אינפקטד ו"יומולדת" של ברי - נשמעו מדהים באותה הופעה ואפילו גרמו לרצועות של אינפקטד להחוויר. התוצאה היתה EP (יומולדת) שהכיל את שלושת השירים האלה והכניס את אינפקטד בבת אחת לרדיו הישראלי (ולא בתחנות איזוטריות או שעות שידור חד ספרתיות). בבת אחת אינפקטד הפכו ל"מאמי" הלאומיים, פתאום כולם דיברו עליהם ובכל אירוע חגיגי או חתונה ניגנו אותם, והגם ששלושת הרצועות הנ"ל היו מצויינות אני קצת נרתעתי לאחור.

Converting Vegetarians שיצא ב-2003 היה אלבום אמביוולנטי מבחינתי - הצד הראשון, The Trance Side, היה די משעמם (פרט ל-Deeply Disturbed שכבר הכרתי), ואילו הצד השני, The Other Side, שהכיל אינספור סגנונות וכמעט בכלל לא שירי פסיי-טראנס נטו היה מדהים, החל בלכלוך הדאבי של שיר הנושא, דרך הפסנתר האמביינטי ב-Elation Station, הפופ המלודי של Out, הסימפוניות של Avratz שמזכיר את Classical Mushroom, וכלה בשירה ה-New Waveית ב-I Wish או הגיטרות של Jeenge.

אם דובדב פתח את ההופעה עם Converting (הטרק), הרי שההתמקדות היתה ב"המיטב", כולל עדיפות גבוהה לקטעים מהאלבומים האחרונים, IM The Supervisor (מ-2005) ו-Vicious Delicious שיצא השנה, אליהם כבר ממש לא התחברתי. Cities of the Future הוא טרק נחמד, גם הרימיקס ל-J.Views, וארז נץ יודע לנגן גיטרה לא מאתמול. אבל איכשהוא, בין אסטריקס לסקאזי, אינפקדט הלכו לי לאיבוד על הבמה בדיוק כמו שהם הלכו לי לאיבוד בחיים. באופן מוזר, הכל התאפס בהופעה עם העלייה לבמה של ברי.

עם ברי הם עושים גם את "אין קץ לילדות" במינימום אלקטרוניקה, ביד עדינה ומלטפת כמו שעשו ב"יום הולדת", ואז מפציצים עם ביצוע ארוך ארוך ארוך ל"Deeply Disturbed", שמוציא ממני "ואווו". חבל רק שאחרי הוואוו הזה הם עוברים לקטעים חדשים, שכאמור בעיניי נופלים מאוד מהקלאסיקה של Classical ומהחדשנות של האלבום הראשון. Becoming Insane מהחדש זכה לביצוע יפה (טוב, אני גם מאוד מחבב את השיר הזה), כולל הומאז' של דובדב ל"מאמי", אחר-כך היה איזה קטע מפוזר ולא ברור, ואינפקדט ירדו מהבמה. היה שווה לשרוד את כל הברברת של השדרנית ברדיו בשביל לקבל לראש את Bust A Move, כשכל הקהל שואג לאוויר של שגני התערוכה It's time we infected them. איזה יופי, אילו אנרגיות, איזה הפגנת כוח נפלאה של מה שטראנס, טראנס טוב, יכול לעשות לאנשים. איזו דרך נהדרת לסיים הופעה.

 אז היום יומולדת. עשר שנים מאז ששמעתי לראשונה את השם "Infected Mushroom". אני שמח בשביל ארז ועמית שהגיעו כל-כך רחוק, גם אם אני קצת עצוב שאיבדתי אותם איפשהוא בדרך. אולי אני הזדקנתי (למרות שאני צעיר מהם בכמה שנים), אולי התברגנתי, אבל קשה לי עם זה שאני עדיין נהנה מ-Classical Mushroom ועדיין אוהב לשמוע טראנס טוב ולא מסחרי ובתוכי תוכי מאוד רציתי להיות שם בביתן 1 ולחגוג עם כולם. אבל משהו תקוע, תקוע עמוק בתוך הגרון, ואפילו הפגנת הכוח המרשימה של יום חמישי לא יכולה לשחרר אותו. אז היתה יופי של הופעה עם טעם של פספוס, או יופי של הופעה למרות הפספוס הצפוי מראש. כך או כך, נהניתי.

(אינפקדט משרום ואורחים חוגגים עשר שנים, ביתן 1, גני התערוכה, הועבר בשידור ישיר בגלי צה"ל).

כל התמונות מאתר mooma.