שגיא נאור

הערה חשובה: השתדלתי שהטקסט הבא לא יכלול ספוילרים. עם זאת, אני בהחלט ממליץ ללכת לראות את "שמש נצחית בראש צלול" לפני הקריאה. בהצלחה.

עשרים דקות לתוך הסרט "שמש נצחית בראש צלול" (להלן: "שמש נצחית") מגיעה סצנה נהדרת, שמסיימת את האקספוזיציה ומביאה לאחריה את כותרות הפתיחה (כן, כותרות הפתיחה של הסרט מופיעות עשרים דקות לאחר תחילתו) – ג'ואל (ג'ים קארי) נוהג במכוניתו וממרר בבכי. ברקע בק שר את "Everybody’s Gotta Learn Sometime", קאבר לשיר המפורסם של ה-Korgis:

Change your heart  - Look around you

Change your heart - It will astound you

I need your lovin' Like the sunshine

Everybody's gotta learn sometime…

אתה מתכווץ בכסא, לא יודע אם לצחוק או לבכות, ואז הוא לוחץ על הטייפ, המוזיקה נפסקת, הקסטה נשלפת מהטייפ והוא משליך אותה החוצה מהרכב. סוף הגלגל הראשון. מושלם.

"מבורכים הם השוכחים, כי הם זוכים לטוב אפילו מהשגיאות שלהם" – הציטוט הזה של ניטשה, המוזכר פעמים מספר בסרט, עומד במרכז הרעיון שמאחוריו: האם הזכרון הוא קללה והשכחה ברכה?  הם ניתן למחוק את משגי העבר, את הכאבים, את הטעויות ולהמשיך הלאה כלוח נקי, כאילו כלום לא קרה?  הם השוכחים הם אכן מבורכים יותר מאלו הנידונים לזכור הכל, טוב עם רע, כאב עם אושר? האם היינו מוחקים גם אנחנו חלק מהזכרונות שלנו, אם זה רק היה אפשרי?

אבל למעשה הנושא שמעלה צ'רלי קאופמן, התסריטאי הגאון והכל-כך מוכשר של "שמש נצחית", הוא הרבה מעבר לדיון בזכרון. קאופמן מאתגר כאן את הצופים בסוגיית גוף-נפש המפורסמת והמסקרנת כל-כך את הפילוסופים והמדענים עוד מימי דקארט. קאופמן כבר עסק בזכרון, במוח האדם ובקשר בין גוף לנפש בסרטיו הקודמים. "להיות ג'ון מלקוביץ'" ההזוי והנפלא, "אדפטיישן" המוזר (שאני נאלץ להודות שלא ממש התחברתי אליו) ו"וידויו של מוח מסוכן" האפל והביזארי – כולם מתעסקים בצורה זו אחרת בקשר שבין הפיזי – הגוף – לבין הרוחני – ה"נפש", המוח, הזכרון.

למוזיקה שמנסה לעשות את מה שקאופמן עושה בסרטיו קוראים "Mind Music", כלומר מוזיקה שמיועדת למוח. קאופמן כותב סרטים כאלה, ובמקרה של "שמש נצחית" הוא מצליח לחלחל - דרך הלב העיניים והקרביים - מבלי להשאיר סיכוי להתנגדות, ומתנחל לו במחשבות של הצופה מבלי להרפות. קאופמן יוצר “Mind Movies”, ולא רק בגלל העיסוק האובססיבי במוח האדם. הוא מבקש להביא איתו ערך מוסף משמעותי ליצירה שלו, וכשזה מצליח – כמו במקרה של "שמש נצחית" – זהו רווח נפלא לצופה.

אז מה עניין זכרונות עם בעיית הגוף-נפש? פילוסופים רבים נוטים לקבל את ההגדרה שה"אני" מוגדר למעשה כ"מכלול הזכרונות שבם אני מופיע". ההגדרה הזו נשמעת קלושה-משהו במבט ראשון, אך מבט מעמיק לתוכה מגלה כי יש בה הרבה מן האמת. בניסוי מדעי פופולרי, שחוקרים חזרו עליו פעמים רבות,  הוצעו לנבדקים שתי אפשרויות: לממש את הפנטזיה האולטימטיבית שלהם פעם אחת אך לא לזכור לאחר מכן דבר מאותו אירוע או לחילופין לקבל רק את הזכרון של אותו "מימוש" פנטזיה מבלי שבאמת אירע הדבר. רוב הנבדקים העדיפו לוותר על "מימוש" שכזה ולהישאר רק עם הזכרון (על הניסוי הזה שמעתי לראשונה באחת מההרצאות שלו בנושא "בעקבות אליס – מסעות לעולמו של לואיס קרול" שהעביר ד"ר חיים שפירא). כלומר, הזכרונות אינם דבר של מה בכך. הזכרונות שאנחנו אוספים מגדירים למעשה את ה"אני" שלנו.

בספר “Do Androids Dream of Electric Sheep?”, שחיבר פיליפ ק. דיק (ועובד אחר-כך לסרט המצליח "בליידראנר") תואר עולם שבו ל"חיקויים" (replicants), בני אדם משובטים, יש תוחלת חיים של ארבע שנים בלבד (כדי שלא ישתלטו , ולכן מושתלים להם זכרונות מלאכותיים של ילדות ביחד עם חפצים שונים המתקשרים אליהם. דיק טוען בעצם כי הזכרונות, בתוספת מספר חפצים, הם כל מה התוצרת של חיינו. גם ב"זכרון גורלי", שהתבסס על סיפורים קצרים של דיק, עלה אותו הרעיון. הדמות הראשית מבקשת להשתיל במוחה זכרון של חופשה קסומה במאדים, שיקנה, כך היא מקווה – בתופסת מספר מזכרות – את אותו האפקט של חופשה אמיתית שכזו. האם אין כל החופשות שלנו כאלה, מציע הסרט מחשבה קיצונית אך אמיתית להחריד?    בין אם נרצה ובין אם לא, כל עולמנו מוגדר לא על-ידי העולם ה"פיזי" שאנחנו מסתובבים בו בהווה אלא על-ידי זכרונות ופירושים אשר נשארים איתנו בעקבות אירועים וחוויות.

ולאור כל זאת, "שמש נצחית" מציב למבחן כזה את הערך הגבוה ביותר בסולם הערכים האנושי – האהבה. האם גם האהבה איננה אלא אוסף זכרונות?   האם הזכרונות הם המציאות או שמא ביכולתנו לעצב את הזכרונות כמו שנרצה?   האם בני זוג נועדו זה לזה או שמא הכל הוא מקרה?   כל אלה ועוד נדונים בסרט הזה, וכל זה בצורה ויזואלית מדהימה (ועל כך מגיע הרבה כבוד לבמאי הצרפתי מישל גונדרי), בקצב איטי ומפותל ובצורה לא לינארית לחלוטין (רק בסוף הסרט ניתן להבין את קו העלילה הנכון של הסרט). זהו סרט מורכב, שמשאיר אותך עם רצון לראות אותו שוב, ועם המון שאלות לא סגורות (בהקשר הזה, וגם בהקשרים אחרים, הוא הזכיר לי מאוד את "ממנטו" המבריק של האחים נולן).

אז מה אם באמת ניתן היה לפנות לחברה כמו "לאקונה (ע"ר)" (לאקונה, מלטינית: חור, חוסר, אובדן) ולמחוק מאיתנו זכרונות לא רצויים, בדיוק כשם שאנחנו "מוחקים" בימינו אף גדול, שומן בירכיים או שיער בחזה?   האם יכולת כזו היתה הופכת אותנו באמת למבורכים, כפי שגרס ניטשה, או שמא פוגמת ב"אני" של כל אחד מאיתנו?    האם זכרונות ורגשות מאהבה שנגמרה, שאנחנו סוחבים איתנו הלאה, הם פגם או שמא רכוש יקר?    

יאיר לפיד כתב פעם רשימה של "דברים שצריך להספיק" עד גיל מסוים (נדמה לי ששלושים). בראש הרשימה היה לחוות פעם אחת אהבה ששוברת את הלב, כזו שמשאירה אותך לבד, על הרצפה, מדמם, כזו שאתה לא מתאושש ממנה זמן רב, ונשארת איתך לנצח. מכיוון שאני מאוד מסכים עם יאיר בנקודה הזו, בעיניי זו בדיוק האנטי-תזה לניטשה, ובכלל לנושא ה"עיצוב מחדש" של עצמנו. כל חוויה, טובה או רעה, מעצבת אותנו. כל זכרון, נעים או טראומטי, הופך אותנו למה שאנחנו. כל דבר בנו, פגם או שלמות, מגדיר אותנו כ"אני". למחוק זכרון פירושו למחוק חלק מאיתנו, לשנות את עצמנו בדרכים שאנחנו רחוקים מלהבין. קאופמן לוקח אותנו ב"שמש נצחית" לטיול ארוך והזוי בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזו, ונראה לי שכל אחד נותר בסוף הסרט עם תשובה אחרת ועם עוד המון שאלות לא סגורות, הגם שהסרט עצמו מגיע למעין סגירת מעגל בסופו (גאונית, יש לציין).

"שמש נצחית" מציג ללא ספק את צ'רלי קאופמן – תסריטאי שהצליח להפוך לשם-דבר בתעשייה שנשלטת על-ידי במאים ומפיקים – בשיא כושרו וגאוניותו. "שמש נצחית" הוא סרט שלם, מקורי ומעניין יותר מכל מה שהוליווד מביאה לפתחנו בשגרה הדביקה שלה. בצניעות ובקסם קאופמן רוקח לנו סרט קטן ואינטימי ("קומדיה רומנטית"?), ובעצם מעלה בנו זכרונות ושאלות, מזכיר ומברר, מבלבל ומאתגר, ובעיקר שולח אותנו הביתה עם מטען כבד של מחשבות. והלא זה בדיוק תפקידו של הקולנוע, ושל כל אמנות בכלל.

(שמש נצחית בראש צלול, במאי: מישל גונדרי, תסריט: צ'ארלי קאופמן, שחקנים: ג'ים קארי, קייט ווינסלט, טום ווילקינסון, קירסטן דאנסט, אלייג'ה ווד, מארק רופולו. ארה"ב, 2004)