שגיא נאור

אל נא תביטי לאחור.
על ראש הצוק, לעומתנו,
הנה טירת חלומותינו
לוטה בערפל אפור.

אהוב לבי, מרחפים
אנחנו עת כה ארוכה
בין ארץ עצב ומצוקה
ושמי הערב הצהובים.

קרבי אלי, חבקיני נא.
לו רק אל ראש הצוק נבואה,
שם הגאולה, שם המרגוע,
אהובתי, אחות קטנה.

אך המורים, הו אהובי,
על הגבעות אשר תחתינו
את רוביהם, להמיתנו,
כבר מכוונים אל מול לבי.

השיר "החזיון לפרנצ'סקו גויא" נכתב בידי פנחס שדה. הוא התפרסם בספרו "שירים 1947-1970" שיצא ב-1970. 

השיר מתכתב עם הציור "Fantastic Vision" של הצייר הספרדי גויא.

השיר הופיע באלבום המופלא של אהוד בנאי, "קרוב", מ-1989, שם הוא מבצע אותו ביחד עם יהודית תמיר. (השיר להתרשמות)

פרנצ'סקו גויא, הצייר הספרדי, צייר בתחילת דרכו בעיקר את משפחת המלוכה הספרדית. בתחילת דרכו צייר בעיקר פסטיבלים, שטיחים ועניינים שטחיים של היום-יום בחצר המלוכה, אך בהדרגה עבר להתמקד בזוועות המלחמה, תיאורי קרב וגוויות. השינוי הזה נבע משינוי נפשי דרמטי, שרופאים מודרנים חודשים שנבע מהרעלת עופרת שהובילה מאוחר יותר להתחרשותו. לקראת סוף חייו, הוא התבודד והוציא תחת ידו ציורים מפחידים ואפלים של אי-שפיות, טירוף ופנטזיה. ציורים אלה, הידועים כ"הציורים השחורים" מייצגים את רוח התנועה האקספרסיוניסטית. אגב, פעמים רבות הוא הוסיף את דמותו לציוריו.

"Fantastic Vision", הידוע גם בשמות "Asmodea" ,"Asmodeus" (אשמדאי) ו-"Sabbath" (שבת) הוא ציור מוזר למדי. הוא מתאר שני אנשים המחוברים זה לזה בגופם. כמתואר בשיר, הם מתבוננים לכיוונים הפוכים - אחד לטירה שעל ראש הר ואחר לאחור, כשמתחתיהם קרב עומד להתחיל - חבורת פרשים רוכבת בסערה ואילו צלף מכוון את רובהו אליהם.

רבים גורסים כי מדובר במכשפות בדרכן ל"שבת של מכשפות", למרות שהן אינן נראות כמו הדמויות שהופיעו בציורו זה. בשם אסמודיאה השתמש לרשונה אנטוניו ברוגדה, מכר וותיק של גויא. מדובר כנראה בצורה הנשית של אסמודיאוס (אשמדאי), רוח רעה שמוזכרת בספר טוביט (טוביה), שהוא חלק מהספרים החיצוניים, ספרים שנכללו בתנ"ך של הנוצרים הרומי-קתולים והאורתודוקסים ולא נכללו באלו של היהודים והפרוטסטנטים.

הציור שייך גם הוא ל"ציורים השחורים". עם זאת, כמו חלק מהם הוא לא משתמש רק בצבעים שחורים. בציור משתמש גויא בצבע אדום שמופיע על הבגד של האישה המרחפת מעל הרוכבים ובנוצה שבכובע של אחד הצלפים , וכן בצבע הצהוב הדומיננטי, צבע הדמדומים.

הציור תלוי במוזיאון דל פראדו במדריד.

השיר של פנחס שדה מציע פרשנות משלו לציור. בפרשנות של שדה מדובר בזוג אוהבים שפניו אל ראש הצוק, שם מחכה להם טירת חלומותיהם, לוטה בערפל אפור.

הריחוף של הזוג מעל ארץ מלאה בעצב ומצוקה, על רקע הדמדומים (דמדומי יום או דמדומי חיים), נראה תלוש ולא ברור. על רקע זה תגובת המורים, המבקשים להמית את בני הזוג, ולמנוע מהם להגיע למחוז חפצם, הוא סוף הניתוק בין הפרט והפרטי לעולם ועוולותיו, קץ האהבה והבטחון, התפרקות החלום על גאולה ושלווה.

בספרו "החיים כמשל" כתב שדה: "להשתוקק למות - זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות, את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה ביותר של האהבה...".

"החזיון לפרנצ'סקו גויא" של פנסח שדה נכלל היום בתכנית הלימודים לבגרות בספרות.

בראיון לקובי מידן, לאחר מותו של שדה, סיפר אהוד בנאי שהכיר את שדה בעיקר "מהספרים והשירים". "כשהכרתי את שדה האדם, במהלך העבודה, גיליתי איש מצחיק... היתה לו שמחת חיים. בכלל לא אותה דמות הגותית ומיוסרת שהצטיירה בציבור". בראיון לציפי גון-גרוס, במלאת 9 שנים למותו של שדה, סיפר בנאי: "הוא היה משורר שחי את החיים באופן טוטאלי והניגודים האלה [בין סגרפנות ונזיריות לבין אהבה של נשים שהסעירה אותו] הם החיים...". 

בנאי הלחין, כאמור, את "החזיון" לאלבום "קרוב", השני שלו. בנאי הלחין את "בבית העלמין של חולון" לאלבומו הרביעי "עוד מעט", אלבום שרוחו והשירים שלו שיקפו השפעה עמוקה של יצירתו של פנחס שדה.

"הוא אמר לי פעם", סיפר בנאי באותו ראיון לציפי גון-גרוס, "ש'אני אולי אשב פה פעם [בשוק מחנה יהודה] ואשמע את השיר'. בדיוק השמעתי לו את השיר "החזיון לפרנצסקו גויא" מאיזה רדיו בכפר שלם".