שגיא נאור

שנים שחופש בשבילי היה מלה נרדפת למדבר ומדבר היה מלה נרדפת לסיני.

למען האמת, בנסיעה האחרונה שלנו לסיני, כשאשתי בשבוע השלישי להריונה, פינטזנו לנו על חופשה קסומה על חופי סיני עם ילד שמתרוצץ לו בחופשיות על החול הלבן. בתגובה, כמובן, בא פיגוע הטרור וטפח על פנינו הנאיביות.

חשבתי הרבה על סיני בסוף השבוע הקסום שבילינו בשבילים במדבר. אינני יודע אם זה השקט שאופף את הערבה או המחסור החריף בציווליזציה, השטיחים והכריות במאהל או הקור המדברי, אבל שלושה ימים של קסם עברו עלינו, של שקט שמופרע רק על-ידי קולותיהם של ילדים צוחקים (או רבים), של נופים נפלאים שכל פעם נעים לגלות מחדש שארצנו מבורכת בהם ושל אוכל...  הרבה אוכל.

וכשעצרנו לאיזה הפסקת אוכל בלב המדבר, הילדים ישנים במכוניות והשמש מראה קצת את זיו קרניה, אפשר היה לפזם בשקט את "בצהרי היום" של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה ולחלום על "משהו קר חם בלב מדבר".

בתמונה: משהו חם בלב מדבר, בחוות האנטילופות.

"...השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחול על הפרצוף

וכל העניין הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר..."

נ.ב. wifi בלב מדבר - להיט. "ארומה" בלב מדבר - כשלון.