השנה לא תכננתי לכתוב משהו. כי אי אפשר כל שנה. כי לא ממש הכרתי אותה, ואני לא כותב על אנשים יותר קרובים שאינם, וחוץ מזה יש מספיק שזוכרים ומזכירים.
אבל בשבוע שעבר נתקלתי במקרה בהקלטות של כמה תוכניות של מיכל וישר חזרו אליי כל הלילות המופלאים שידעתי לצליליה, והחלטתי שאני חייב לספר מה הרגשתי, מה אני מרגיש. גם השנה.
בכל-זאת, חלפו כבר שמונה שנים...
הייתי מאוהב בה.
לא ידעתי איך היא נראית או בת כמה היא, אבל הייתי מאוהב בה.
הייתי מאוהב בה, כי היא השמיעה את המוסיקה שאני אוהב, ואהבתי את המוסיקה שהיא השמיעה.
הורדתי לפני שנה ומשהו הקלטות של כמה תוכניות של מיכל (לא זוכר ממי. מי שלא תהיה, תודה רבה לך!). התברר שזה לא הזמן שהפך את הזיכרון לכל-כך נפלא, אלא מיכל. התוכניות האלה באמת היו משהו אחר. אף אחד לא ערך או הגיש, ובטח לא עורך או מגיש, ככה תוכניות רדיו. הנה "גלוריה" של יו-2, ומיד אחר-כך "גלוריה" של ואן מוריסון בביצוע של הנדריקס, ונירוונה ואנימלס ואריק איינשטיין. ממש בית-ספר למוסיקה, קשת רחבה ועמוסת צבעים, הנאה צרופה. בלי פוזות מיכל הייתה פשוט משמיעה מוזיקה מעולה, בכל סגנון ושפה.
תמיד שואלים אותי, כששומעים שאני מוסיקופיל, איזה מוסיקה אני אוהב. "מוסיקה טובה", אני תמיד עונה. כי איך אפשר להגדיר מוסיקה טובה? אין לה כללים או גבולות, לא שפות ולא גיאוגרפיה, לא סגנון ולא כלי. אני חושב שזה תוצאה ישירה של החינוך שקיבלתי ממיכל.
ואין היום מי שמציע את זה. אני אוהב את "הקצה" של קוואמי, אבל היא מעודכנת מדי ואקלקטית מדי ותזזיתית מדי בשבילי. קוטנר, שהוא מהיחידים שמסוגל לעשות תוכנית כזו (והוכיח את זה שנים ב"מוזיקה היום") עבר לערוץ המוסיקה ונעלם תחת הפונינט, ואולי עכשיו ב-102 יוכל מעט להושיע. אני מוצא שאתרים כמו "השרת העיוור" והפורומים המצוינים למוסיקה אלטרנטיבית וישראלית הם התחליף שמצאתי לעצמי בינתיים כדי להמשיך ללמוד, להמשיך להתפתח. אני בטוח שלו הייתה מיכל חיה, הייתה מוצאת את עצמה כותבת שם, ממש כמו שעושים שם אנשים יקרים וטובים אחרים.
האם יש היום דמות כזו, פיגורה, בתקשורת, שאני מרגיש שאני רוצה לדבר איתה, שאני יכול להתאהב בה, שאני מוכן ללכת אחריה באש ובמים? החור שמיכל השאירה מזכיר לי במעט את החור שג'ון פיל השאיר אחריו והקושי של אוהבי המוסיקה למלא אותו. נכון, זה עידן דיגיטאלי והגישה למוסיקה היום קלה יותר ומהירה יותר, ומקומו של שדרן הרדיו ועורך הרדיו כקובע טרנדים ומחדש נפגע מאוד. ובכל זאת, ההתרגשות שעוברת בי כשאני שומע את ההקלטות הישנות, האיכות המדהימה של החומרים שנמצאים שם, גורמים לי להתגעגע נורא.
הייתי מאוהב בה.
חשבתי שאני היחיד, בטח בין האנשים שהכרתי, היחיד שמאוהב בה.
שנים אחר-כך אני קורא מה שכותבים אחרים ומבין שמיכל שבתה את ליבם של רבים.
היא תמיד תישאר בלבי יפה ואמיצה, רוקדת לצלילי המוסיקה המופלאה שהיא עצמה מנגנת.
חלום בלהות עלייך
על מוות בבריכה
מעיר אותי ברבע לשלוש
אני שוכב על הרצפה של הלילה שהיה
עם מישהו זר ששוכב לי ליד הראש
חלום בלהות עלייך
על מוות בבריכה
אני לא רואה רחוק יותר מהחלום עתה
היד הרועדת של האיש הרועד
החזיקי את פי
שאחזיק בתוכי את הצעקה
אני מנסה לחשוב
להאט את הקצב
אם רק כאן זה היכן שאני הולך
אם זה אמת
אני חייב להיווכח בעצמי
אני מדליק את האש
וממש לידי
זה נראה טוב
זה טעים כמו שום דבר שקיים על פני האדמה
זה נראה טוב
זה טעים כמו שום דבר שקיים על פני האדמה
זה כה חלק, זה מרגיש כמעט כמו עור פנים
זה עוזר לי להבין איך מרגישים חדשים
זה עוזר לי להבין איך מרגישים חדשים
אלף קולות שלוחשים לי שהם צודקים
זה עוזר לי להבין איך זה מרגיש להיות חדש
וכל קול שייך
כל קול שייך לך
~ Kyoto Song של הקיור, להקה שהכרתי ואהבתי בזכות מיכל. השיר נוגן אצל קוואמי בספיישל שערך לזכרה. בעוד חודש בדיוק, בהופעה של הקיור בפראג, וודאי אחשוב על מיכל המון...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
