שגיא נאור

הוא כבר מת לגמרי ,

אבל הם לא נותנים לו להיכנס לגן עדן ,

כי הוא השאיר את תעודת הזהות

שלו על כדור הארץ.

ויש לו חצי שעה להביא אותה ,

והוא לא זוכר איפה היא.

הוא מסתובב במרכז עזריאלי. הוא

רואה אנשים שמחים , והמון בחורות

יפות ובגדים והוא כל הזמן

בודק בכיס של המעיל.

רע לו והרגליים שלו רועדות.

והוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא

נותנים לו להיכנס לשמיים.

הוא עולה במדרגות הנעות למעלה,

ואחרי זה יורד , ועוד פעם למעלה.

הוא מחפש את הדוכן של חבר שלו,

והוא זוכר שהיא נפלה מאחורי

הדלפק יחד עם הסיגריות , וזה היה

בפעם האחרונה שהתעלף.

הוא מוצא את הדוכן , וחבר שלו

מוכר שקדים קלויים לגבר שמן

בחליפה אפורה , ולגבר יש טבעת זהב

ענקית על האצבע.

החבר מחייך אומר שיתפנה עוד מעט.

בינתיים הוא עושה סיבוב.

עולה לקומה השלישית , יורד לקומה השנייה.

הוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא יתנו

לו להיכנס לשמים כי אין לו את

התעודת זהות , ויש לו עוד עשר

דקות למצוא אותה.

הוא מסתכל בשעון.

מתיישב על ספסל במרכז עזריאלי ,

ומצית לעצמו סיגריה.

* * *

דויד פרץ, איש יקר, כתב על אלבומי הסולו של גבריאל בלחסן: "לפעמים צריך לנסוע רחוק בשביל למצוא משהו ממש קרוב. שני תקליטי הסולו של גבריאל בלחסן הם פשוט הדבר הכי מדהים ועוצמתי ששמעתי בשנים האחרונות, מוזר לי שהרבה מהאנשים... אוהבים ומכירים את כל גיבורי הפאנק והשמות הגדולים של סצינת האלטרנטיב מחו"ל... לא מכירים את הדיסקים האלו... מדובר במחדל קולוסאלי. אלו עבודות האומנות הכי עוצמתיות, מוטרפות וחדות ששמעתי אי פעם, בלי קשר לישראלי או לא ישראלי... העולם של גבריאל הוא הדבר הכי קרוב לתמונת מצב המצולמת במצלמה רועדת של מה זה אומר לחיות כאן. מכוח ההרגל אנחנו שוכחים כמה החיים שלנו פה הם חתיכת טרוף אחד מוזר ומשוגע...".

אני נוטה להסכים עם דויד רוב הזמן. במקרה הזה, אני ממש מזדהה איתו. שני האלבומים של גבריאל בלחסן פשוט מדהימים. במיוחד אני אוהב את "רכבות", האלבום הראשון מבין השניים, שיצא ב-1999 בלייבל "שלומציון" של שלום גד (האח של אביב גדג', שיחד עם בלחסן הביא לנו את אלג'יר). זו אהבה מאוחרת, למודת סבלנות וכאב, כי צריך את שני הדברים האלה כדי לצלוח את האלבום הכל-כך אפל והכל-כך מסובך והכל-כך נהדר של בלחסן.

בלחסן, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו ("בתוך הצינורות"?) כותב שירים כמו שמעטים יודעים לכתוב. אלה בעצם לא שירים, אלא סיפורים קצרים, הפורקים את אשר ליבו, את אשר במוחו, וחודרים לתוך הראש והלב והבטן שלך, תרצה או לא תרצה.

"מרכז עזריאלי" הוא כבר פרוזה של ממש. פנינה שיש לקרוא שוב ושוב, לשמוע שוב ושוב, רק כדי להבין, ולהעריך, ולהעריץ.

אז הבאתי אותו כאן בשבילכם. מקורות יודעי דבר אומרים ששני אלבומי הסולו שלו עומדים תיכף לצאת מחדש. אל תהססו.